דף ראשי  הנחיות בטחון  תודות  קישורים  הפוך לדף הבית  הוסף למועדפים  צור קשר  23.05.2019

***חדשות ועדכונים***

 

טקס סיום המסע  יער השבויים והנעדרים 8/5/2009***יומן המסעאפריל 2009***מרץ 2009 ***אלבום התמונות

מרץ 2009

***חדשות ועדכונים***




















יומן המסע שלי
לאה רובינשטיין

שמעתי על הרעיון לצאת, במסגרת העמותה, לשביל לפני למעלה משנה כשיורם חזר מישיבת הנהלה בת"א, וסיפר על רעיון "הזוי משהו", בלשון המעטה, של אורי שחק. הקשבתי לתכנית ושתקתי. לא ממש ידעתי אז פרטים על השביל. בעייני הוא הצטייר כהרפתקה לבוגרי צבא, כאלה חסונים, חזקים, שזופים ומסוקסים. אבל אנחנו...??   למה....???
 בשיחה שבינינו בחדרי חדרים, חשבנו  שממש לא מעשי  להוציא רעיון שכזה אל הפועל: העלויות, מי "יתנדב" להצטרף למסע המפרך, אין לשכוח במי מדובר- נכים, חלשים, וכו' וכו'.
אך כל ההתנגדויות שהועלו לא הצליחו להוציא לאורי את הג'וק מהראש ולא לרפות את ידיו.
ותודה ענקית לאורי על הנחישות, ההתלהבות,  ההשתדלות, השקעת הזמן והאנרגיה ועוד ועוד ועוד סופרלטיבים.
רק במסע שמעתי מהו הסיפור האמיתי העומד מאחורי רעיון המסע. חווה, רעייתו של אורי, סיפרה לי במהלך המסע כיצד אני זכיתי לצאת למסע.
והסיפור שסופר מפיה: זוג חברים שלה ושל אורי החליטו להעניק לעצמם מתנת יום הולדת שישים, לקחו חופשה מעיסוקיהם לשלושה חודשים ועשו את השביל. אורי נתקנא בהם ומאוד רצה לצאת לאותה הרפתקה. אלא, שלצערו, בשל מגבלות רפואיות,  חווה אינה יכולה לצעוד איתו. אז מי ילך עם אורי? ....... בעצם, למה לא "כל העמותה ואשתו"....???
וכך רקם עור, גידים ושרירים ונולד "ללכת שבי בשביל ישראל".

ההכנות למסע
התרגשנו מאוד לקראת המסע, גם יורם וגם אני. כזוג מאורגן ואחראי, נערכנו מראש מתוך ידיעה שאם באים מוכנים- הקושי נעשה יותר נוח. אחה"צ אחד הקדשנו לקניית נעלי צעידה ליורם, היודע  שרוצה לעשות את כל המסלול. באשר לי - "נראה", פסקתי. "נראה איך תעבור הפעם הראשונה ואז אחליט".  מה גם שבגלל עבודתי לא אוכל לצאת לכל הימים.
ביום שלפני היציאה יצאתי לפשיטה על הסופר: היה כתוב באתר להצטייד באוכל למהלך שלושת הימים. לכן אספתי - ירקות מהרבה סוגים כי בריא, פירות כי טעים, כריכים כי משביע וליתר בטחון הוספתי גם קרקרים ואגוזים וגבינות וממרחים. סחבתי גם נשנושים לערבים בכמות שאנחנו אוכלים בערך בחצי שנה. שלא נרעב וגם נוכל נחלק לחברֶה.


10.11.2007- היום הראשון למסע
יצאנו לדרך בשעה מוקדמת מאוד. יורם היה ממש לחוץ.
לפני השעה היעודה הגענו לנקודת המפגש במגרש החנייה התחתון של אתר החרמון. שם כבר היו מספר לא מבוטל של נרגשים לפחות כמונו וזריזים אפילו יותר מאיתנו.
למראה האנשים חשתי כיצד ההתרגשות מחלחלת אלי. המבצע שהיה עד עכשיו מילים ומיילים, התלבטויות ודיבורים- מתממש, ממש כאן ועוד מעט. הרגשתי את אותה התרגשות אצל כולם. התחבקנו והתנשקנו ואיחלנו "בהצלחה" גדול.
עברנו תהליך קצר של רישום וקבלת חולצה "ללכת שבי בשביל ישראל" שהפכה אותנו בהמשך היום מפרטים אינדיבידואליים ליישות אחת. כל מה שנראה היה גוש מלוכד אחד, אחיד ומיוחד – תרתי משמע.
אולם, כל ההתרגשות שעברתי עד רגע זה היו כאין וכאפס לעומת מה שהגיע בהמשך.

טקס הפתיחה במוצב החרמון-
אוטובוס שטיפס לאיטו בדרך צרה ומתעקלת למרומי החרמון הישראלי, הביא אותנו אל תוככי מוצב החרמון. חשתי כיצד ההתרגשות נאחזת לה בבטן. כאן ממש התחוללו קרבות עקובי דם, מכאן ממש, הובלו גידי (ארנהלט) וחבריו לשבי.

תמונה: אורי מנסה לקשור לתורן, בידיים רועדות משהו, דגל ישראל קטן ממדים. חשבתי כמה יפה שזוכרים להביא דגל ישראל לטקס. לא ידעתי בשלב זה עד כמה הדגל מיוחד.
רק משהחל הטקס סיפר אורי את סיפורו של הדגל, שהוכן בשבי בסוריה ( מגופיה שנתפרה ב"מחטים" שהוכנו מעצמות העוף וחוטים שנפרמו מתחבושות הפצועים. הצבע הכחול בא מהדיו של העטים שנסחבו מאנשי הצלב האדום.) וילווה אותנו לכל אורך המסע.
כשאורי הניף את הדגל אל ראש התורן, באותו התאריך ועל אדמת המקום בו התחוללה המלחמה, הרגשתי איך גופי חווה סערה של התרגשות עזה, רעד בחזה ולחלוחית בעיניים. בקול רועד ונרגש קרא אורי את דבריו והרגשתי שעוד רגע לא אוכל לעצור את דמעות ההתרגשות שלי.
כשגידי סיפר את סיפור נפילתו בשבי במקום, הרגשתי שאני עוברת איתו את החוויה.העובדה שסיפורו סופר במקום הארוע עשתה את הסיפור לכל כך מוחשי, כל כך אחר, שאינו דומה לזה ששמעתי בעבר בנסיבות אחרות. הצבעתו על פתחי המוצב, הכיוונים, המדרונות - גרמו לי להתרגשות אדירה.
בתום הטקס הבחנתי שאותה התרגשות אחזה בכל מי שהיה נוכח במקום. הרגשתי שנפלה בחלקי זכות גדולה להיות שותפה למעמד המרגש. דקות ארוכות עוד עמדו האנשים שסביבי עם חבריהם וניסו לעכל את המעמד. אני חושבת שלא אגזים עם אומר שהייתה באוויר תחושה של קדושה.
הצעידה החלה לאחר שנרגענו מעט.
נקודות שיא נוספות היו במהלך המסע הזה- בערב הראיונות במתנ"ס בקצרין ומבחינתי שיא ההתרגשות הייתה סיפורו של נגרקר, שסיפר את סיפורו במוצב שממנו נלקח אל שביו בסוריה.
גם כעת, כשאני מעלה על הכתב את רשמי, עורי נעשה חידודין חידודין.

תודות לעושים במלאכה-
על העבודה הרבה והמאמץ הבלתי נלאה שהשקיעו העושים במלאכה חברי ההנהלה ושותפיהם לדרך שמעתי במשך זמן רב: הישיבות, ההתלבטויות, הפגישות עם הגורמים החיצוניים כמו רשות הטבע והגנים, בניית האתר, ריכוז המידע ,הרישום ובטח לא מניתי עוד הרבה תחומים שהיה צורך לתאם בטרם מסע. כתבתי כשחזרתי מהמסע ואני חוזרת כאן- אין לי מספיק מילות תודה והערכה כדי להודות לכל אותם אנשים טובים וביניהם חיים בר ומיכה שוורץ  מארגון נכי צה"ל, שתמכו, פינקו ועזרו לאורך כל הדרך.



 האתר מופעל בסיוע : מוזה קידום עסקים

מוזה

     

רשות הטבע והגנים 

הקרן לידידות

קרן קיימת לישראל

 mapa.co.il

 אנ"א