דף ראשי  הנחיות בטחון  תודות  קישורים  הפוך לדף הבית  הוסף למועדפים  צור קשר  23.05.2019

***חדשות ועדכונים***

 

טקס סיום המסע  יער השבויים והנעדרים 8/5/2009***יומן המסעאפריל 2009***מרץ 2009 ***אלבום התמונות

מרץ 2009

***חדשות ועדכונים***




















בעקבות יום הצעדה הראשון - דרורה לביא
קטגוריה ראשית » יומן המסע » אוקטובר 2007 » בעקבות יום הצעדה הראשון - דרורה לביא

בעקבות יום הצעדה הראשון

דרורה לביא
מימיי לא פגשתי פדויי שבי. פגשתי משפחות שכולות, פצועים ונכים, אך לא מי שישב בשבי האויב.
אחרי כל מלחמה קראתי בעניין רב על קורותיהם האיומים בכלא, ידעתי בעל פה את שגרת העינויים, החקירות, הבדידות, טקס ההולכה לשירותים, הצינוק –כל אלה שכנו תמיד בעמקי תודעתי. אבל, אודה – לא קשרתי לפדויי השבי את ההילה העוטרת את משפחות החללים ואת הפצועים והנכים. לא אחת, כשדיברו על מישהו, ציינו בלחישה שהוא אב שכול, ומיד הכול הבינו ששכל את בנו בצבא, ולשמו של אחר הוסיפו את התואר "נכה צה"ל", שקשר מעין הילה נוספת לנכותו. אבל התואר "פדוי שבי" – הס מלהזכיר. כאילו בהיחבא מהלכים בינינו זה שנים אותם פדויי שבי, מי שאיתרע מזלם. לכאורה חזרו שלמים בגופם לחיים של שגרה, לימודים, עבודה וחיי משפחה, אבל רק הלילות עדים אילמים לצלקות שעד עולם יחרצו את נפשותיהם. בטקסי יום הזיכרון ויום העצמאות הם אינם נושאי דברים וקולם אינו נשמע אלא לאחר שובם או כאשר אחד מהם מוצא בלבו את האומץ לכתוב זיכרונות מהתקופה האפלה בחייו ולפרסם אותם. בשקט הם מהלכים בינינו, כאילו נושאים בגופם אות קלון. בברית המועצות ציווה סטלין להוציא להורג כל מי שנפל בשבי הגרמנים ושוחרר. כאן אין מוציאים להורג, אבל ההתעלמות רבת השנים של החברה מטילה בהם דופי כאילו אשמתם היא שלא חזרו הביתה בארון.

בצעדת "ללכת שבי" נפרץ סוף-סוף המחסום. אין זו פגישת מחזור וטפיחה עליזה על שכם וסקירות הדדיות של איך נשתנינו. גם לא בכי חנוק של מי שאיבד את יקיריו. רחש עצור שרר ברחבת הרכבל התחתון, מקום היציאה ביום הראשון. שמחה כבושה של פגישה של מי שחוויותיו אינן מעלות חיוך על פניו. ולאחת כמוני, זרה, שזו לה פגישה ראשונה בלתי אמצעית עם מי שחזרו מ"שם" – סקרנות ורצון עז להקשיב, בידיעה שלעולם לא אוכל להבין ממש.

ראשית דבר – בטקס המצמרר במוצב החרמון. שם, ליד הבונקרים המבוצרים, ועל רקע דבריו של גידי, ניסיתי לשוות לנגד עיניי את מראות הקרב ההוא, את שורת הלוחמים אחוזי הייאוש, את המפקדים שהפקירו את חייליהם לגורלם וברחו מהמוצב. בעיני רוחי שמעתי את קולות הנפץ, את זעקות הפצועים. ראיתי את שורת הלוחמים חסרי האונים יושבת בבונקר בציפייה ללא נודע. התדהמה שאחזה בי ניפצה את כל מה שסיפרו לי תמיד על המפקדים הקוראים אחריי. וגם אכזבה. וגם כעס. ואני לא ידעתי על כך כל השנים. יכולתי אפילו להריח את ריחות חומר הנפץ, הזיעה והדם. עמדתי שם, על מגרש המסדרים הקטן, וחוויתי בכל חושיי את אותו יום ארור.

ואחר כך הניף אורי את דגל הדיו, שכה רבות דובר בו. פיסת בד מחולצת טריקו, פסים כחולים ומגן דוד מצוירים בעט גנוב, ושוליים תפורים במחט מעצמות עוף בחוטים פרומים מתחבושות. כמה תעוזת נפש, תקווה ואופטימיות צפונים בסיפור של אורי, במילים פשוטות וסגנון ענייני העביר אורי רטט בגווי. בלבי שרתי את "התקווה".  

מכאן ואילך – יורדים. עוברים בשדות הקרבות מלווים בהסברים והמדריך המיומן מצביע בידיו – הנה, מכאן באו, וכאן הסתערו וכאן, השביל הזה היה עקוב מדם, וסימני המפה קורמים ממשות מפחידה. ירידה תלולה במדרון זרוע אבנים, וסימון השבילים מעיד על כוונה טובה. ובדרך הקשה מדברים זה עם זה. אפילו איני יודעת את שמו של האיש ההולך לידי, אבל כאן נפרץ המחסום ואני שואלת והוא עונה בלב חפץ. אני רוצה להבין יותר, לרדת לפרטי הפרטים של מי שהיה "שם".

הערב בקצרין. הארגון המופתי, ההנחיה המהוקצעת, הבמה החגיגית, עומדים בניגוד משווע לדברים העולים מהבמה. איש-איש ודרכו וסגנונו. המבוגר שבהם, שמואל סגל, מספר בכאב ובגילוי לב על ההתנכרות הגובלת באיבה של הנשארים בצד הנכון של הגבול, הנמשכת שנים רבות, ממלחמת העצמאות, ועד היום שותת הפצע שלו דם. דבריו של מאיר מוזס אף הם מרירים, טעונים עלבונם שלו ושל חבריו, ותיאוריו המפורטים של אורי שחק מעוררים אימה, אבל גם גאווה ואופטימיות.

ואני ישבתי באולם החגיגי, בדממה הכבושה, כאילו חששו הרבים שנכחו שם להפר את ייחודה של השעה. ולאט לאט התחלתי להבין, ושמחתי על הזכות שנפלה בחלקי להיות אוזן קשבת לאלמונים הללו, לצללים המהלכים בלילות, שנכנסו לחיי.

העלאת סבלם של הערים בלילה לתודעה הציבורית בצעדת "ללכת שבי" מחייבת אותנו להיות ערים גם ביום למחיר הכבד ששילמו אף הם במלחמות ישראל.



 האתר מופעל בסיוע : מוזה קידום עסקים

מוזה

     

רשות הטבע והגנים 

הקרן לידידות

קרן קיימת לישראל

 mapa.co.il

 אנ"א