דף ראשי  הנחיות בטחון  תודות  קישורים  הפוך לדף הבית  הוסף למועדפים  צור קשר  23.05.2019

***חדשות ועדכונים***

 

טקס סיום המסע  יער השבויים והנעדרים 8/5/2009***יומן המסעאפריל 2009***מרץ 2009 ***אלבום התמונות

מרץ 2009

***חדשות ועדכונים***




















רשמי מסע 8-10 לנובמבר 2007 - לאה רובינשטיין
קטגוריה ראשית » יומן המסע » נובמבר 2007 » רשמי מסע 8-10 לנובמבר 2007 - לאה רובינשטיין

רשמי מסע- 8-10  לנובמבר 2007
לאה רובינשטיין


פרולוג

 כה מהר חלף לו חודש. חודש של הזכרויות ,הרהורים  ומחשבות על ראשית מסענו. חודש שבו סיפרתי למי שרק היה מוכן להקשיב, את סיפוריהם של גיבורים אמיתיים מבין חברינו, את סיפור נפילתם בשבי הסורי  ועל חוויותיי שלי.  כשהתיישבתי לכתוב היום, אני מגיעה לתובנה שלא ממש "סגרתי" לעצמי את עוצמת חווית התרגשות הפעם הקודמת ,אלא, לאחר ששבתי מחלקו השני של מסענו. אני גם שואלת, לא יודעת ממש את מי- האם לא מגיע לאיציק נגרקר ציון לשבח על גבורתו, אומץ ליבו ותושייתו  בצד הצלת חיי חבריו??? 

יום חמישי 8.11.2007
יותר רגועים, עם יותר ידע על המצפה לנו, ערוכים ומוכנים יצאנו  לדרכנו. נקודת המפגש הייתה בכניסה לשמורת תל דן.
כמה מרגש ונפלא היה לפגוש את חברינו- חברי העמותה, חלקם מגובים בילדים.( אנחנו צרפנו אלינו  את בתנו האמצעית רעות. חזי שי הגיע עם שלושת ילדיו, יוסקה גרוף הביא את בנותיו, אבי מונטביליסקי הביא את בניו  והגיעה גם בתו של אורי שחק עם חברים) שמחנו לפגוש  את חברינו הוותיקים/חדשים, חברים מכל קצות הארץ- נכי צה"ל או אזרחים מן השורה שבחרו "לקשור" גורלם עמנו במסע לאורך השביל והפכו  למשפחתנו המורחבת. שאלנו מה קרה לאלה שלא ראינו, ויצאנו לדרך.
התחלנו את סיורנו בשמורת תל דן. הלכנו בין פלגי המים הזורמים בשיפעה מכל העברים. שמענו מרָבִּיעַ, פקח השמורה שנתלווה אלינו, על השמורה, על מקור המים בנחל (המים מחלחלים בבטן ההר ופורצים למרגלותיו במאות מבועים שיוצרים ביחד את המעיין הקרסטי השופע ביותר במזרח התיכון – 240 מ''ק מים בשנה) על החורש וסבך עצי ער-אציל המהווים רוב בצמחיית השמורה.
צעדנו לעבר העיר המקראית תל דן, שם שמענו הסברים ממיכה, מדריכנו בעל הידע הבלתי נדלה, על חיי היומיום בממלכת ישראל הקדומה. המשכנו אל הקשת הכנענית המרשימה ואל אתר החפירות הסמוך בו נתגלתה אולי הוכחה לקיומו של בית דוד. ביציאה משער השמורה נפרדנו מרָבִּיעַ ושמנו פעמינו לעבר שמורת נחל שניר.
ווידוי אישי קטן:  פישלתי. החלטתי שלא לצאת לקטע בשמורת נחל  שניר, שבו קטע הליכה במים. אני לא כל כך חברה של מים באופן כללי  ושל מים בנעלים בפרט ולכן החלטתי לנטוש בנקודה זו את הקבוצה ולחכות יבשה בקצה המסלול. (בדיעבד הסתבר לי שלא היה נורא כל-כך)  בעיני  יהודה (בשן) ברגע ההוא איבדתי הרבה "נקודות" . נכלמתי ושילמתי את המחיר.

מכיוון שהשעה דחקה, קיצרנו את המסלול ושמנו פעמינו אל חצר תל חי, הנמצאת ליד המכללה הנושאת את אותו השם.
נתקבלנו בסבר פנים יפות ע"י אמנון, מנהל המקום, ומפי מדריכה  חמודה שנתלוותה לקבוצתנו לאורך כל הסיור, שהיה מאלף. מהם שמענו על ראשית ההתיישבות היהודית באזור החל משנת 1906 ועד נפילת תל חי בי"א באדר 1920. המחיר היה כבד .שמונה ממגיני המקום, ביניהם יוסף טרומפלדור, נפלו באותו יום.
השיא ביום הראשון היה ללא ספק המפגש המרגש בערב כשחזי שי ויוסקה גרוף סיפרו את סיפור נפילתם בשבי לבנון. כל אחד מהם ישב בשבי תקופה מאוד ארוכה - כשנתיים וחצי- שלוש. איך אפשר לתמצת תקופה ארוכה כל-כך לשעה? (ביחד כשעתיים) ?
הבטתי חליפות עליהם ועל בני משפחתם בעת שסיפרו ומחשבות רבות עלו לי. מה מרגישים חזי ויוסקה כשהם מספרים את סיפורם כשילדיהם מאזינים? מה מרגישים הילדים כשהם שומעים את סיפור אביהם בפורום שכזה?
רעות, בתי, הייתה מרותקת, למרות שסיפורי שבי ידועים לה מהבית. חברים שלנו, שהצטרפו למסע עם שתי בנות, היו מרותקים. הבנות, שהן בנות בוגרות  "רגילות" ללא סיפורי שבי מהבית ואינן מכירות סיפורי שבי היו נפעמות ומרוגשות מאוד ממה ששמעו, כמו הוריהן.

יום שישי 9.11.2007    מתל- חי – עד מצודת ישע 18 ק"מ                
את יומנו השני התחלנו במצבת הארי השואג כשיעדנו – מצודת ישע מסלול של 18 ק"מ.
הביקור בבית הקברות שליד כפר גלעדי לקח אותי מיידית למלחמת לבנון השנייה בעת שפקדנו את  מקום  נפילת הקטיושה ומותם של שנים עשר חיילי המילואים במקום. סימני הפיח עדיין ניכרים במקום ותמונת הבחורים, שהונחו ע"י המשפחות, מביטות אלינו בחיוך של מלאכים. המראה היה לי קשה מאוד והתחבר לגורלם של יוסף טרומפלדור ושבעת חבריו שקידשו חייהם על הגנת המולדת.  בתחושה קשה יצאתי לדרך.
הדרך הייתה דרך סלולה ומשמשת בעצם כדרך אש. כך יכולנו להנות מהליכה על דרך כבושה ונוחה.
מנוחה ראשונה הייתה עין רועים וארוחת הבוקר הייתה בצומת עם המסלול הגיאולוגי (הנקרא כך בשל היות רכס רמים "חלון גיאולוגי", כתוצאה מצניחת שכבות בעת השבירה של השבר הסורי-אפריקאי.)
עד כאן, הלכנו כולנו באותו מסלול.
הסבר קצר:
באופן טבעי נוצרו להן לאורך המסע שתי תת- קבוצות:  קבוצת "מיטיבי הלכת" וקבוצת "מיטיבי הלסת" . הקבוצה הראשונה קטנה אך נמרצת ומתקדמת מהר  גם אם  בסופו של דבר כולם עושים את אותו מסלול. אנו נהנים מהפסקות ארוכות אותן אנו מנצלים לשיחות. אנו נהנים מאוד מהליכה בקצב נמרץ, התרכזות בהליכה ובעצמנו,  מן סוג של מדיטציה,  מהקשבה לטבע ללא הפרעה של דיבורים.
הקבוצה השנייה "מיטיבי הלסת"- נחלקת כמו בצבא, לשניים: הקבוצה שמתקדמת יותר לאט מפני שאנשיה מדברים תוך כדי הליכה, דבר הגוזל מהם חמצן והקבוצה שבשל היות הלסת שלהם עסוקה יתר על המידה כל הזמן, יש עליהם משקל עודף המקשה עליהם את ההליכה. (כמובן שיש מי שיש לו מגבלות רפואיות ואליהם יש לי יחס מיוחד של הערכה על שאינם מוותרים והולכים).
כל ההקדמה הייתה כדי לנסות ולהסביר מה קרה אחרי הפסקת הבוקר.
יצאנו לדרך כשנקודת המפגש נקבעה ב"סדקי יפתח". בפועל לא כולם הגיעו לשם. מסתבר,
שהיה עלינו לבצע סטייה משביל הקק"ל חזרה ל"שביל ישראל" . הרבה מאיתנו פיספסו את הפנייה. רק כשנפגשנו כולנו במצודת ישע התגלו מיגוון הדרכים המובילות למצודה:
היו שהלכו בדרך הנכונה אך טעו בהמשכה , חזרו בדרך והוסיפו להליכה עוד 2-3 ק"מ (כמו פזי).
היו שהלכו את הקטע האחרון לאורך הכביש (כמונו) ובטעות, או לא, פספסנו את נחל קדש.
היו שהלכו דרך נחל קדש וטענו שהיה מאוד קשה. והיו עוד ורסיות שאינני יודעת.
אחרי 18 ק"מ, של הליכה בעליות ובאופן נמרץ חשתי שבחלק הכי תחתון של גופי יש שני גושים כואבים שבדר"כ קוראים להם רגליים.
עייפים ורצוצים, אך גם מרוצים- ללא מליצות, חזרנו למנוחה במנרה.
המפגש המרגש בערב עם רחל רבין-יעקב היה שיאו של היום השני. רחל מבוגרת, אך רהוטה, צלולה, דיבורה קולח, מחשבתה ממוקדת כשל אישה צעירה. היה לי לעונג לשמוע את סיפוריה על ראשית ההתיישבות במנרה ובגליל  העליון.

יום שבת      10.11.2007  
ממצודת נבי יושע  (מצודת כ"ח) עד מפגש נחל דישון עם כביש 899 כ- 15 ק"מ.
המפגש של היום נפתח לצלילי השיר המוכר "דודו". (השיר שנכתב לזכרו של דודו צ'רקסקי, ע"י חיים חפר). שמחה זקס, שלחם על שחרורה של הנקודה מידי הערבים, סיפר לנו על האיש דודו, על  שלושת ניסיונות הכיבוש של הנקודה ועל כשלון שתיים מהן. גם שמחה, כמו רחל, אדם מבוגר, אך מדבר באופן רהוט ושוטף, זוכר היטב כל רגע מאותם ימים. כששמעתי אותו מספר, כמו גם סיפורה של רחל, הייתה לי תחושה כאילו ספר היסטוריה, שהוא דפים בספר, קם ולובש צורה של ממשות, כאילו הספר הוא שמקבל חיים. כאילו הדו-מימדיות של הספר הופכת לתלת-מימד.
 יצאנו לדרכנו מרוממי רוח, מגובים בשני זוגות חברים שלנו שהצטרפו ליום אחד.
השביל הביא אותנו אל הר קרן נפתלי. אחרי ארוחת בוקר קלה למרגלות ההר, החלה הקבוצה שכונתה מהיום  ואילך ע"י מיכה "כוח לאה" (=מיטבי הלכת) לטפס אל פסגת ההר. היתר הגיעו עם האוטובוס. משם עקבנו אחרי סימון השביל ועשינו דרכנו עד לנקודת הסיום בשעת צהרים חמימה, במפגש שבין נחל דישון וכביש 899. נפרדנו מחברינו והבטחנו להתראות בעוד חודש.



 האתר מופעל בסיוע : מוזה קידום עסקים

מוזה

     

רשות הטבע והגנים 

הקרן לידידות

קרן קיימת לישראל

 mapa.co.il

 אנ"א