דף ראשי  הנחיות בטחון  תודות  קישורים  הפוך לדף הבית  הוסף למועדפים  צור קשר  23.05.2019

***חדשות ועדכונים***

 

טקס סיום המסע  יער השבויים והנעדרים 8/5/2009***יומן המסעאפריל 2009***מרץ 2009 ***אלבום התמונות

מרץ 2009

***חדשות ועדכונים***




















מסע שביל ישראל.. זה אמיתי.. - יעל מונטביליסקי
קטגוריה ראשית » יומן המסע » נובמבר 2007 » מסע שביל ישראל.. זה אמיתי.. - יעל מונטביליסקי

מסע שביל ישראל.. זה אמיתי..
יעל מונטביליסקי, נובמבר 2007

 

יעל, את רואה? זה אמיתי!

 

זה לא כמו לשבת מול המסך ולתקתק שמות של אנשים.

הנה הם. כולם פה.

זה מדהים. לא?!

 

רמי, אני מודה.

זה מדהים!

ועוד יותר מדהים ומרגש היה לראות את הפנים שמאחורי מספרי הטלפון, צג המחשב וכו' וכו'.

 

ואני..

אני חייבת להודות כי באתי ברגשות מעורבים.

מצד אחד – נחמד לי ללכת. אבל יש גבול :-) (מיכה אל תיקח את זה אישית, את ההסברים שלך בנקודות העצירה אני בולעת בהנאה :-))

מצד שני – הפעם מדברים על נפילתו בשבי של בעלי. והפעם הוריו החליטו לבוא לערב המיוחד שעורכת העמותה בכל מסע ומסע, ערב "שיח הלוחמים". ועל זה אני רוצה לדבר..

 

אנחנו כולנו, לעולם לא נבין (וטוב שכך ומי ייתן וכך יימשך ויהיה לעולם) מה זה בשביל הורים שבנם היה בשבי האויב, לשמוע בפעם המי יודע כמה "מקור ראשון" מספר על רגע הנפילה בשבי.

כן. לא תאמינו. הם נסעו עד למנרה הרחוקה כדי לשמוע את יוסקה מספר את הסיפור שהם שמעו בפעם המי יודע כמה, סיפור הנפילה בשבי.

לא שהם לא שמעו את הסיפור מבנם.

אבל הפעם הם שמעו גם את יוסקה.

ושלא תבינו לא נכון - לא שאין להם השגות על כל מה ששמעו.

יש להם.

בהחלט יש להם.

אבל הפעם, כמו שאמרתי קודם, הם שמעו גם את יוסקה.

יוסקה, מבחינתם, זה עוד צד מספר לזוג אוזניים ששמעו כבר הכל..

 

אנחנו כולנו, כנראה לעולם לא נצליח להבין, וטוב שכך, כיצד זוג הורים חי את סיפור הנפילה בשבי

של בנם מרגע "תחושות הבטן" המוזרות / נוראיות, דרך ארבעה אנשי אכ"א שעומדים בדלת הכניסה לבית כדי להודיע את ההודעה הקשה, דרך החיים עם ובצל מערכת הביטחון במשך שנה ושלושה חודשים, דרך החיים לצד דפי הצלב האדום ששולחים דרישת שלום מהבית ומחזירים אחת הביתה, דרך הכמיהה לתמונות, דרך הריגוש העז עם בוא הראיון הטלוויזיוני של הבן מהשבי ועוד דרכים רבות כאלה עד הרגע המרגש בו מתקשרים מאכ"א כדי "לשאול" ובעצם להודיע בדרכם ה"מבודחת" משהו: "מה אתם עושים הערב?" ועד הרגע המרגש מכלרגע כניסתו הביתה.

אצל חמותי, רגע השיבה הזה היה מרגש אפילו יותר משלושת לידותיה..

 

אף אחד מכם לא ראה את מה שאני ראיתי מכיסאי שתי שורות אחריה.

אף אחד מכם לא שמע את מה שנלחש באוזני במהלך סיפורם של חזי ויוסקה..

היא, חמותי, ישבה וליטפה את ידו וראשו במהלך כל הערב הזה.

והוא, חמי, לחש באוזני כמה בנו עדיין מתרגש מהחוויה הנוראית הזו שעבר, כשהוא עצמו כולו רועד מהתרגשות, כאילו חווה את הרגע ההוא שוב..

ובלילה ההוא.. כשאתם סידרתם את מיטתכם והלכתם לישון - מתכוננים לעוד יום של מסע ארוך בשביל ישראל, הם סיפרו לכולנו שוב את הסיפור מהצד שלהם כשכולנו ישובים לידם (הילדים שלי עליהם בדרך כזו או אחרת..), בולעים את המילים, בולעים את הדמעות, מודים לאלוהים שהוא כאן.

שאנחנו כאן.

שהכל אחריהם.

שהכל אחרינו...

ואז ברקע, ככה בלי שום קשר לכלום, נזרקת שאלה לחלל: "מתי הפעם הבאה?!"... 



 האתר מופעל בסיוע : מוזה קידום עסקים

מוזה

     

רשות הטבע והגנים 

הקרן לידידות

קרן קיימת לישראל

 mapa.co.il

 אנ"א