דף ראשי  הנחיות בטחון  תודות  קישורים  הפוך לדף הבית  הוסף למועדפים  צור קשר  23.05.2019

***חדשות ועדכונים***

 

טקס סיום המסע  יער השבויים והנעדרים 8/5/2009***יומן המסעאפריל 2009***מרץ 2009 ***אלבום התמונות

מרץ 2009

***חדשות ועדכונים***




















הר מירון, שבת 19.1.2008, מאת דרורה לביא
קטגוריה ראשית » יומן המסע » ינואר 2008 » הר מירון, שבת 19.1.2008, מאת דרורה לביא

הר מירון, שבת 19.1.2008

מאת דרורה לביא

 

"ערים בלילה" אינם נשארים בעלי חוב, ואת היום שהחמצנו במסע הקודם החזרנו בשבת בהירה וקרה. מיכה הבטיח שהעלייה להר מירון קשה, ועמד בהבטחתו. אכן עלייה קשה, אבל יפיפייה. כל צעד במעלה ההר, כל נשימה כבדה, הצדיקו את המאמץ.

מוטי, מיודענו העליז מ"דרך הבוץ", הוביל אותנו בסבך היער. מוטי מתעקש שבארצנו השחונה אין יער, אלא חורש, אבל בעיניי הלבנטיניות היה זה יער לכל דבר. לא הייתי מופתעת אילו מבין העצים הגיחו כיפה אדומה והזאב, אבל מישהו מאחוריי אמר – זה לא אירופה, זה בישראל. התנשמתי בכבדות והקשבתי לקולות. מבעד לקולות של קלי הרגליים שיכלו לדבר בשעת העלייה, שמעתי רק את אוושת הרוח ואת רחש הצעדים על המצע הרך של עלי האלון היבשים שריפדו את השביל. מפעם לפעם נפתח לעינינו מתוך הסבך צוהר אל הנוף מאופק עד אופק. ארצנו הקטנטונת. הלב נכמר כשהעין מקיפה את כל רוחבה מן הים עד הירדן.

גם כאן ראינו את עקבותיו של חזיר הבר, מיודענו מנחל עמוד, וכנראה לא ניפרד ממנו גם במסעות הבאים. הפעם התרכזו סיפוריו של מוטי בעצי החורש האופייניים להר מירון – הקטלב, ששמו ניתן לו בשל סכסוך דמים בין אב ובנו על לבה של נערה, וסיפור אהבתם הנוגע ללב של הקיסוס והקיסוסית. לאן שלא נפנה אפוא – שֶרשֶה לה פאם, כמאמר קדמונינו. 

את הנופך האישי הוסיף מוטי בתצפית שממנה נפרשה גזרת הגבול עם לבנון, וסיפר על חוויותיו בגבול הלבנון כחייל מילואים. נבואותיו השחורות לא נתבדו, למרבה הכאב, ושני חיילינו החטופים הם עדות מאשימה.

מי שלא השתכנע שקר, ולבש מכנסיים קצרים, קיבל הוכחה ניצחת לקור בגת היין המלאה בגושי קרח, שראשנים עליזים שייטו ביניהם. מכאן כבר קצרה הדרך אל הפסגה. בעצם כמעט פסגה, כי על הפסגה עצמה יושב הבסיס הצבאי.

בחרבת ג'רמק סיפר מיכה אסף את סיפורו המרתק של ישראל ב"ק, מייסד הדפוס העברי בארץ ישראל, שהתיישב במקום באמצע המאה ה-19. עצי הבוסתן ושרידי המבנים מעידים על החיים התוססים שהתקיימו שם. בית היערן הנשקף מחרבת ג'רמק הוא סיפורו של יוסוף ספאדי, דרוזי ממג'דל שמס שהקים רשת ריגול בישראל. כשנתגלה, קיבל משרת יערן בהר מירון ועבר לשם עם משפחתו. חוסנו הגופני לא עמד לו כאשר הגיעה אליו ידם הארוכה של מבקשי נפשו בשנות החמישים.

מנגד נשקף הכפר הדרוזי בית ג'אן, וכאן היה המקום להאיר את עינינו על מורכבות הבעיה של דו-קיום האדם עם הטבע. כולם צודקים. כולם ניזוקים. מעט על העדה הדרוזית ודתה שמענו ליד אנדרטה לסלאח טאפש, חייל דרוזי שנפל בהיתקלות עם מחבלים.

עוד עדות להתיישבות העתיקה בהר מירון ראינו במוזוליאום המרשים, אתר קבורה מימי בית שני, הבנוי מגושי אבן גדולים, ולא הרחק ממנו בית הכנסת העתיק בחרבת שמע, שפתחו פונה דרומה, לירושלים. אין מקום הולם מזה להרצאה קצרה על תורת הקבלה, שלטענת מוטי מסתכמת ב"ואהבת לרע כמוך."

ממשיכים בירידה מההר. הנוף פתוח יותר ובמקום הסבך שבמדרון הצפוני אנו יורדים עתה בין סלעים. "הוטה" הוא בור עמוק שנוצר כתוצאה מפעילות קרסטית. לכבודנו הפגין שם זוג יונים מופע אהבה מרהיב.

זהו. הגענו לנקודת הסיום בעין בר יוחאי. ומי שחשב שזה סוף פסוק התבדה וזכה להפתעה מרעננת. מיכה זכר שט"ו בשבט מגיע או-טו-טו, והכין לנו שולחן מלכים, ערוך במיטב פרי הארץ (מטורקיה) ובקבוקי יין לבן ואדום. בין עצי החורש הסבנו לסדר ט"ו בשבט, מיטיבים את לבנו במאכל ובמשקה, קוראים בהגדת החג, ומתרגשים כשרמי חותם את הטקס בפסוקים על פדיון שבויים. את כוסיות היין הנפנו לצלילי קול הפעמונים של רוחמה רז ובאיחולי המשך מוצלח. הבמאי, התפאורה, השחקנים, הקהל – כולם ראויים לחמישה כוכבים. בראוו!



 האתר מופעל בסיוע : מוזה קידום עסקים

מוזה

     

רשות הטבע והגנים 

הקרן לידידות

קרן קיימת לישראל

 mapa.co.il

 אנ"א