דף ראשי  הנחיות בטחון  תודות  קישורים  הפוך לדף הבית  הוסף למועדפים  צור קשר  21.03.2019

***חדשות ועדכונים***

 

טקס סיום המסע  יער השבויים והנעדרים 8/5/2009***יומן המסעאפריל 2009***מרץ 2009 ***אלבום התמונות

מרץ 2009

***חדשות ועדכונים***




















התחלנו בטבריה וסיימנו בהר דבורה, מאת דרורה לביא
קטגוריה ראשית » יומן המסע » פברואר 2008 » התחלנו בטבריה וסיימנו בהר דבורה, מאת דרורה לביא

התחלנו בטבריה וסיימנו בהר דבורה
מאת דרורה לביא

יום חמישי, 7.2.08  יער שוויץ

גם הפעם דחיית המסע לא הייתה בעוכרנו, ומזג האוויר האיר לנו פנים בכל ימות המסע.

את המסע הזה הקדשנו לגליל התחתון המזרחי, ובנימה אישית אתוודה, שלא בכדי אני מרגישה בו כמו בבית. את מיטב שנותיי העברתי באזור זה.

נפגשנו בטבריה, בשכונה המכונה "טבריה עילית". סגן ראש עיריית טבריה, זיכה אותנו בביקורו. בחליפה גזורה היטב ובעניבה תואמת כיאות למעמד ליווה אותנו כברת דרך קלה. לעיתונאי המקומונים שהסתפחו אלינו (במקרה?) תהיה עבודה.

מפאתי השכונה יוצא השביל העובר ביער שוויץ הקסום. בלהט הקיץ נושאים הטבריינים את עיניהם למעלה ומדמים לראות שם את שלגי האלפים. מהשביל העובר במדרון התלול נפרשת פנורמה מרהיבה של הכנרת, רמת הגולן ועמק הירדן. יודעי דבר אומרים שביום פחות אביך נראה החרמון כה קרוב, רק הושט היד וגע בו. צעידה נינוחה בשביל המישורי, מה שנקרא אצל בני עדתי "שפאצירען", מאפשרת לנו ליהנות גם מהפלומה הראשונה של מרבדי הכלניות, שאת שיאם נראה מן הסתם במסע הבא. פגישה מקרית בחניון עם חיים מהקק"ל הניבה הרצאה מלומדת על עצי היער המיוחדים שניטעו בידי מחלקת הייעור המנדטורית, ותעלות הניקוז המיוחדות למניעת סחף, שחפרו עובדי הקק"ל. ממעוף הציפור אפילו טבריה, מולדת הניקוד הידוע והאימתני, נראית יפה. לקראת הצהריים מתחיל להיות חם. לעיר הנמוכה בעולם כנראה לא הגיע השמועה שעכשיו פברואר. אולי האווירון-דוד התקלקל בדרך, אבל אחרי הקור של הר מירון זה שינוי מרענן.

ברחובות המושבה כנרת נשמנו כבר את אווירה של ראשית ההתיישבות. בתי הבזלת ברחוב הראשי נשמרים ומטופחים באהבה, ושלטים מאירי עיניים מספרים על יושביהם. לנקודת הסיום – חוות כנרת –   הגענו מוקדם מהצפוי, ואת פנינו קידמו הבוטנים והעוגיות הנפלאים של שולי.

התחנה הבאה – גשר הישנה. בדרכנו לשם במכוניות אנו חולפים על פני קיבוצי עמק הירדן, שכל אחד מהם נכנס לפנתיאון של תולדות הציונות, ובראשם – דגניה א', ערש התנועה הקיבוצית.

באתר המשוחזר להפליא ראינו את שלושת הגשרים המעידים על מקומו החשוב של מפגש הנהרות מקדמת דנא בכל התקופות, ובין השאר על "ליל הגשרים" ביוני 1946. החצר משוחזרת בקפדנות, וכמעט רצתי אחר האוטובוס האפור מספר ג 3 כדי לא להחמיץ את הנסיעה לדמשק.

גשר הוא גם סיפורו של פנחס רוטנברג, בעל חזון החשמל, והקמת תחנת הכוח הראשונה בארץ ישראל. בעודנו יושבים בשחזור תחנת הכוח על שני נהרותיה – הירדן והירמוך, בלב-לבה של ה"תחנה" המדומה, שהמחישה את תהליך הפקת החשמל, סיפר לנו ירון לונדון בסרטון יפה על האיש ומפעלו.

חבר הקיבוץ סיפר על עמידתה האמיצה במלחמת העצמאות, על פינוי הילדים הנוגע ללב ועל שיקום הקיבוץ. היציאה דרך הבונקר המשוחזר וקריאת המודעות העלתה חיוך נוסטלגי על פני הוותיקים שבינינו. ואני ידעתי שאז היו גם קולות נפץ וצעקות ומן הסתם לא נטה הלב לחיוכים.

שעת בין-הערביים היא שעתם של הקורמורנים, שקבעו את חדר השינה שלהם על עצי המקום.

את המסע חתם סיור חטוף ב"אי השלום" באשדות יעקב – אתר יפיפה ומטופח, שהקימה אורנה שמעוני לזכר שבע הבנות שנרצחו ב-1997 בידי חייל ירדני.

שיאו של היום גדוש החוויות היה במפגש הערב המסורתי, שהתקיים בטבריה. את הערב המרתק הנחה גם הפעם בכישרון רב מיכה שוורץ (איזה איש רב-פעלים! החל בסידורי הסעה, מציאת מקומות לינה, ליווי המסע וכלה בריאיונות ובתכנית אמנותית. מסירה בפניו את הכובע). תחילה צפינו בסרטון קצר על פדויי השבי ואחר כך סיפרו רמי דורון ויואב בן דוד על נסיבות נפילתם בשבי במלחמת יום הכיפורים, ועל הקמת עמותת "ערים בלילה".  

רמי סיפר על הדילמות הקשות שקדמו לפקודת הכניעה במוצב המזח, על הדיונים של נערים צעירים בבעיות מוסר כה כבדות, על שבירת המיתוס שעליו חונך ועל תקופת השבי במצרים. יואב סיפר כיצד בסערת הקרב בתל סאקי כבר ראה בעיני רוחו את החוברת שתצא לזכרו ודפיה ריקים, אבל חששו התבדה והוא מצא את עצמו ב"טרמפ" לדמשק. שם "בילה" שמונה חודשים, אבל אפילו בכלא, בתנאי השבי הקשים, ובצפיפות הבלתי נסבלת, התארגנה חברה עם כללים, חוקים ופעילויות חברתיות.

מפיהם שמענו גם על הקמת עמותת "ערים בלילה" ועל מטרותיה. בין השאר, הכרה ציבורית בגבורת השבויים – הגבורה לשמור על צלם אנוש ולהיות נאמן לערכי אדם. אין ספק כי מאז ש"נכלאו" בשנית בזכרון יעקב עם שובם הביתה, ונשאו על גבם רגשי אשם לא מוצדקים, חל שינוי בגישה הציבורית לפדויי השבי, המתבטא גם בחוקה.

ואני ישבתי באולם נפעמת. מנסה לשוות בדמיוני את האנשים הצועדים לצדי במסע במקום אחר, בזמן אחר. שוב נפתח בפניי צוהר למורכבות של הנפילה בשבי, לחיבוטי הנפש של אנשים צעירים שבעל כורחם מצאו את עצמם במצב של "התנצלות".

 

יום שישי, 9.2.08 נחל רכש – מכפר קיש למנחמיה

בכפר קיש הצטרף לשורותינו חבר הולך על ארבע, שלא נרשם כדת וכדין, והוא עתיד ללוות אותנו לכל אורך המסע היומי. גם היום הדריך אותנו יניב, שסיבר את אוזנינו בקטעים מן המדרש. תפארתו של המסלול שעשינו היום אינה על מצוקים עוצרי נשימה או מפלי מים משובבי נפש, אלא על הגבעות הירוקות רכות החמוקיים, וההפתעה הנפרשת לעין מקצה המצוק. נחל רכש היה אמור להיות יבש לגמרי, אבל כמה שלוליות לא ידעו על כך, ואני, ששכחתי לקחת את הנעליים האמפיביות שלי, שילמתי על כך בגרביים רטובים.

המסלול הארוך משובץ בסממני הציוויליזציה ואינו משמש רק לטיולים; שדות רחבי ידיים של בצל ופטרוזיליה, בקר שהשאיר אחריו עקבות "ריחניות". בכפר הנטוש סירין סיפר מיכה אסף על וינגייט ופַלגות הלילה ומאבקם בכנופיות. לי היו אלה בחזקת סיפורים מהבית, ששמעתי מפי חיימק'ה לבקוב.

העלייה הארוכה קשה ומתישה. אין לי טענות, שהרי אורי הזהיר אותנו שהמסלול מיועד למיטיבי לכת. אבל סוף עלייה בירידה – קשה לא פחות.

בחבל ארץ זה העיריות מולכות בשרביטן הכתום. הנוף החשוף וחסר העצים העלה בעיית אינסטלציה אצל מחצית מאוכלוסיית, אבל גם על זה התגברנו. היום הזה ייזכר בתודעתי כיום של רגליים כואבות וברכיים שצועקות הצילו. מנחמיה, המושבה הנידחת והשכוחה, הייתה לי משאת נפש. לו רק ידעו תושביה כמה שמחתי הפעם לבוא בשעריה!

והטרמפיסט ההולך על ארבע העמיד בפנינו אתגר מוסרי. איך יחזור הביתה, לכפר קיש. נהג האוטובוס התרצה והסכים לקחת אותו בתא המטען, ובא לציון גואל.

את ההקשבה לסיפוריו המרתקים של שירן בחוות כנרת שמעתי ברגליים צבות אבל בלב נכון, והדמיון הפליג למרחבי העבר.

 

שבת 10.2.08 מהתבור להר דבורה

אל פסגת הר תבור נסענו במוניות. הקור העז גירש אותנו למטה עוד קודם ששמענו את ההסברים על חשיבותו של ההר ומקומו במסורות השונות. בירידה התלולה בחורש טבעי של אלון התבור העומד בשלכת התחלתי להפשיר. בסבך העצים והשיחים בולטים הדודאים, שילוו אותנו גם בהמשך המסע. את הכפר הבדואי שבלי אני זוכרת כקומץ אוהלים לרגלי התבור. היום יש בו "טרמינל" שגובים בו דמי כניסה לשירותים... שם גם היטבנו את נפשנו בבננות ובאבוקדו שהביאה מירה.

הלאה, ליער בית קשת. אלון התבור מושל בכיפה, וגם הדודאים, ולדברי מיכה "סגולותיהם" הביאו כמה בחורי ישיבה אל חדר המיון. שבת שלווה, מסלול רגוע, פורח בשלל צבעי הכלניות, ונטול דרמות, מלבד הדרמה המסעירה של הכלב שנעלם לאחד מחברינו. טביעת היד של מחלקת הייעור המנדטורית ושל ממלכת הוד מלכותה ניכרת ביער החל בעצי האורן הנטועים וכלה באנדרטאות מונומונטליות לציון חתונת הכסף של הוד מלכותה או זכרו של צ'רצ'יל.

 

זהו. סיימנו עוד קטע. גמאנו עוד ארבעים קילומטרים בדרך לאילת.

כאן פקעה זכות הקל"בות שלי. מכאן ואילך אפליג למחוזות רחוקים, אבל אתכם ארגיש תמיד בבית.



 האתר מופעל בסיוע : מוזה קידום עסקים

מוזה

     

רשות הטבע והגנים 

הקרן לידידות

קרן קיימת לישראל

 mapa.co.il

 אנ"א