דף ראשי  הנחיות בטחון  תודות  קישורים  הפוך לדף הבית  הוסף למועדפים  צור קשר  23.05.2019

***חדשות ועדכונים***

 

טקס סיום המסע  יער השבויים והנעדרים 8/5/2009***יומן המסעאפריל 2009***מרץ 2009 ***אלבום התמונות

מרץ 2009

***חדשות ועדכונים***




















מציפורי ליגור
מאת דרורה לביא

יום חמישי 28.2.08

ציפורי האירה לנו פנים. החששות ממיעוט משתתפים התבדו, כרגיל. אל הקבוצה הצטרפו נערות ונערים ממגמת תקשורת בבית בירם, שליוו אותנו לאורך כל המסע. כשלעצמנו לא הוסיף הדבר ולא גרע, אבל החבר'ה האלה עשו קילומטרים נוספים בחיפוש אחר זווית צילום מעניינת.

שעה ארוכה סיירנו בין רצפות הפסיפס המרהיבות, שרידים לתפארת קדומה. מירה חברתנו הוסיפה נופך מלומד על הסבריו של אסף, ואנו זכינו לבלות בטרקליני שועי הארץ מתקופת המשנה, שעושרם נמדד לא רק ביופיו של הבית ובשכיות האמנות, אלא בעיקר בבית הכיסא... כיוון שציפורי לא השתתפה במרד הגדול נגד הרומאים, היא ניצלה מחורבן ובתיה לא נהרסו, וכך זכינו אנו להציץ אל חדרי החדרים. חלפנו על פני דמויות מהמיתולוגיה היוונית, אמרנו שלום לקנטאור ולאמזונה האמיצה כרותת השד, בדקנו את זווית המבט של מונה ליזה הגלילית, ובאולם הנילוס התרפקנו בעיניים מצועפות על האורגיות ונשפי היין שערך דיוניסוס.

יהודה הנשיא, חותם המשנה, חי בציפורי, אך למרות החותם היהודי שלה, חיו בה גם רומאים, ומאוחר יותר נוצרים, והשפעתם ההדדית ניכרת במוטיבים ברצפת הפסיפס של בית הכנסת. בזכותה של מירה הבנו את המבנה הלוגי של ציורי הפסיפס ואת משמעותם. מקומם של הנדבנים איננו נפקד גם כאן (זוכרים את ארבל?), והיד היהודית מושטת תמיד... לפחות שמונה-עשר בתי כנסת היו בציפורי, על פי תיאור הלוויה של רבי יהודה הנשיא.

בפאתי האתר – קברו של רבי יהודה נשיאה, נכדו של רבי יהודה הנשיא. לא כל כך בטוח, אבל אברכים במדי צבאות אדוניי אימצו אותו ואנחנו שמענו בדל שיעור שנתן הרבי לתלמידיו.

אנו חולפים על פני משוכות צבר ועצי בוסתן, שהעידו על יישוב ערבי ששכן במקום – ספורייה, שהיא אחד המוקדים החשובים של ה"נַכּבָּה". ממשיכים מערבה, אל היער היפה על שם ריש לקיש. הז"ל הנ"ל היה בריון ולסטים שחזר בתשובה, והיה לאחר מחשובי האמוראים. זכות הצדיק הגנה עלינו בחצותנו את היער ובהפסקת הבוקר המאוחרת שעשינו בצל עציו.

בציפורי כאמור חיו זה לצד זה בני דתות ואמונות שונות. האם ייתכן דו-קיום בין חילוניים ושומרי מצוות? על סוגיה זו, שעודנה עומדת על סדר היום בכל מקום שחיים בו בני אדם, העלה מיכה דיון בין חברי הקבוצה. רעיון יפה, והוכחה שכוחנו אינו רק ברגליים.

תחנתנו הבאה – אתר ההנצחה ללוחם הבדואי בצומת המוביל. אמנם סטינו מעט מדרך המלך של שביל ישראל, אבל כאשר נידָרש בפני בית דין של מעלה, לא תיזקף הסטייה לחובתנו. את האתר המטופח ביד אוהבת מנהלת עליזה מקיבוץ הסוללים, והוא ממוקם בין הכפרים הבדואים של הגליל התחתון. במרכז האזור, למנוע חשבונות של למה אצלי לא ואצלך כן, וזו גם הסיבה שמנהלת את האתר יהודייה. פתרון אלגנטי ליריבות שבטית. הייתי מאמצת את השיטה גם לניהול המדינה. אולי אפשר להביא ראש ממשלה תאילנדי ובא לציון גואל. העמידה מול לוח השמות של החללים הבדואים החזירה אותי לאותו דיון על דו-קיום, הפעם בין יהודים לערבים. האם אפשרי הדבר? המקום הזה הגביר את האופטימיות שלי.

כאן תם המסע הרגלי. הפעם נהנינו ממסלול קצר ונינוח. על חמשת הקילומטרים להשלמת המסלול ויתרו לנו. אין דבר, נשלים אותם מחר. את הפרק הבדואי של המסע חתמנו באוהל הידידות בבית זרזיר. ניחוחות המאכלים הכו באפי מרחוק, וקיבתי המצומקת מרעב התנפלה בתאווה על שלל המעדנים. כה צר היה לי כשהשעון גזר להפסיק את סעודת המצווה הזאת.

קפיצת הדרך לקיבוץ יגור. מפיו של אמנון חבר הקיבוץ שמענו סיפורים על רכבת העמק שעברה במקום, ובסליק המחניק שבמעמקי האדמה ראינו את העיתונים מתקופת המנדט הבריטי, את כלי הנשק שהוסתרו בו, וסרטון על השבת השחורה ביוני 1946.

בחדר המורים של בית הספר האזורי המתינה לנו ארוחת ערב שערכו קיבוץ יגור והמועצה האזורית זבולון. אמנם זה לא כבר אכלנו, אבל בהחלט טמַנו ידנו בצלחות, ועוד איך. באולם החגיגי התכנסנו לאירוע המסורתי של המסע – פגישה עם פדויי שבי. הפעם הוקדש הערב ללוחמי המחתרות לפני קום המדינה. את הערב בהנחייתו של מיכה שורץ פתחה להקה של נכי צה"ל, ששרה מחרוזת משירי התקופה. יוסף נחמיאס מהאצ"ל סיפר על הפריצה הנועזת מכלא עכו ועל פרשת אלטלנה השנויה במחלוקת. אליעזר בן עמי היה אסיר דה-לוקס במגרש הרוסים בירושלים. הוא האיש שהכין את התפוז הממולכד למאיר פיינשטיין ויעקב ברזני, שפוצצו אותו כשהם חבוקים. גד לסקר סיפר בסערת נפש על האודים המוצלים שהפליגו בספינת המעפילים "רפיח" בפיקודו, ועל טביעת הספינה. בדרכי לרמת השופט ניגן הרדיו את "כל נדרי" של מקס ברוך. כה היטיב הגוי הזה לגעת במיתרי הנפש היהודיים. לא הייתה מוזיקה הולמת מזו לסיומו של הערב.

 

יום שישי 28.2.08

יצאנו מהרדוף לנחל ציפורי. אל יטעו מימיו המפכים של הנחל; המים הזכים מהולים במי שופכין של יישובי הסביבה ושומר נפשו ירחק מהם. בגשר הסמוך לטחנת הנזירים הכרמליטים הפגין אבנר (שמגדל עקרבים צהובים כחיות מחמד) את כישרונו הדרמטי במקאמה היתולית של אבשלום קור על השפה העברית.

מאחורי הנוף הפסטורלי של משבצות השדות המעובדים מתחוללת תחרות קשה בין הבדואים ה"מתפלח'ים" לרשויות החוק, ועל כך סיפר לנו גידי.

שוב סטייה קלה משביל ישראל (אנחנו הרי סוטים ידועים). טיפסנו במדרון התלול ל"שביל אוהד" המקיף את נופית. התפוחים והקלמנטינות היו בדיוק בזמן. נעמי זך, אמו של אוהד שנפל בלבנון, סיפרה על בנה ועל השביל, וגידי הוסיף דברים על היישוב.

היום שרנו שיר הלל להפועל תל אביב. כל הצהובים והוורודים והסגולים לא עמדו בפני האדום הלוהב של מרבדי הכלניות. שיעור מאלף בבוטניקה שמענו מפי רותי, ומעתה כבר לא נקרא לכל פרח אדום "כלנית" יש גם נורית וגם פרג ונא לא לערב מין בשאינו מינו.

בחנייה הכריז אורי על "הפסקת שקט". חמש דקות דומייה מוחלטת. כולם כיבדו את המעמד ואפילו הסלולרים גילו איפוק. כל כך שקט שכמעט שמעתי את עלי הכותרת נפתחים. אי משם שמעתי רועה המעיז את צאנו, ואת הדבורים ואת משק כנפי הפרפרים. ובעיקר שמעתי את הקולות הסמויים שלי.

האביב משפריץ צבעים וריחות, תלוליות עפר רבות של החולד ומחילות נמלים לאורך כל הדרך. בין עדרי הבקר שחלקו אתנו את השביל עגלים רבים, וגם עגל שזה עתה הגיח לאוויר העולם ועודו מקרטע ומחפש את עטיני אמו.

קצת התברברנו בשביל ששיטה בנו, ולמרות הכול – חָבַרנו לחלוצים שחיכו לנו בכביש, ומשם – לכפר חסידים, תחנתנו האחרונה במסע. עדי ואופק, שתי גששיות החמד בקבוצה, קיבלו מכאן ואילך מינוי רשמי מאורי, והובילו את הקבוצה בביטחה עד כפר חסידים. האוטובוס כבר חיכה לנו כדי להביאנו להרדוף, ומשם הרחקנו עד דליית אל כרמל. בבית יד לבנים סיפר לנו סלמן אבו רוקון על בעיות הדרוזים בישראל, על רגש הגאווה הממלא אותם בהיותם במדים והתסכול המר מנת חלקם אחרי השירות הצבאי. שוב שמענו על הבעיות המיוחדות של היישובים הממוקמות בלִבּן של שמורות טבע, מאחר שהדרוזים הקימו את כפריהם בפריפריה. לסלמן יש פתרונות שנשמעים הגיוניים, הלוואי שיצליח.

האמונה בגלגול הנשמות בדת הדרוזית ריתקה את השומעים. כמעט לכל דרוזי עדות מכלי ראשון על נשמה שהתגלגלה באחר, וגם סלמן סיפר על נשמתו של חייל שהתגלגלה בילד מכפר אחר. הזכרנו גם את מג'די חלבי, שעקבותיו נעלמו ב25 במאי 2005, ויום המסע הזה הוקדש לו.

במסעדה הדרוזית היטבנו את כרסינו במאכל ובמשקה, ומזל טוב לאירית שחגגה יומולדת!

סלמן, בקי מאין כמוהו בנוף, בצומח ובחי, הכין אותנו למה שנראה למחרת, איזה עץ אוהב את אדמת הרנדזינה ואיזה מעדיף דווקא את הטרה-רוסה. עניין של טעם שאין להתווכח עליו, אבל בעיקר הסתגלות.

 

שבת 1.3.08 מח'רבת רקית לקיבוץ יגור

איזה יום נפלא! מזג האוויר, היער הירוק והלח, ואווירת העליצות ששררה בין שורותינו. מח'רבת רקית ירדנו אל בקעת אלון, ושם, בחניית הבוקר, הופתעה נכדתי מאיה מברכת יומולדת שנשלחה לה מאורי ומהקבוצה.

הטיפוס בנחל חיק לא היה קל, אבל בכל פעם שעלו בלבי הרהורי כפירה מה אני בכלל עושה פה, חשבתי על המעפילים שהלכו ממש באותו נתיב, בלי נעלי מסע, ותרמיל נוח ומקל, וחזרתי לפרופורציות הנכונות.

סבך היער קצת מבלבל ומרוב יער לא רואים את השבילים. פה ושם איבדנו את השביל הכתום-כחול-לבן וגם החץ המכוון לאנדרטה הטעה אותנו. לא נורא, עוד כמה קילומטרים לא יעלו ולא יורידו. בסופו של דבר הנחישות שגילו אורי ומיכה הובילה אותנו אל הנתיב הנכון בנחל מעפילים, היורד לקיבוץ יגור. הליכה נהדרת. הלב מתרונן. מאחור שמעתי את הצמד Duo Black & White   זמירה ואירית – שר שירי מולדת. דרך אגב, גלגולי המקל של זמירה ראויים לציון מיוחד – תחילתם במקל מן הטבע, אחר כך השתכללה והצטיידה ב"מקל סבא", במקל סקי ולבסוף במקל טיולים כהלכתו. איזה מקל תביאי בפעם הבאה? שיחי הער האציל ("עלי דפנה") והמרווה שבו את לב חובבי המטבח. אני הייתי ממליצה להשאיר את העלים הריחניים על מקומם ולהסתפק במה שמציע הסופרמרקט.

ביגור סיימנו עוד מסע נהדר, מאורגן כהלכה, עתיר בחוויות, ברוח טובה ובמרץ. ארבעים קילומטרים כבר קטנים עלינו. להתראות בלטרון.



 האתר מופעל בסיוע : מוזה קידום עסקים

מוזה

     

רשות הטבע והגנים 

הקרן לידידות

קרן קיימת לישראל

 mapa.co.il

 אנ"א