דף ראשי  הנחיות בטחון  תודות  קישורים  הפוך לדף הבית  הוסף למועדפים  צור קשר  21.03.2019

***חדשות ועדכונים***

 

טקס סיום המסע  יער השבויים והנעדרים 8/5/2009***יומן המסעאפריל 2009***מרץ 2009 ***אלבום התמונות

מרץ 2009

***חדשות ועדכונים***




















14-16.8.08, משפך הירקון למודיעין, מאת דרורה לביא
קטגוריה ראשית » יומן המסע » אוגוסט 2008 » 14-16.8.08, משפך הירקון למודיעין, מאת דרורה לביא

משפך הירקון למודיעין, אוגוסט 2008
מאת דרורה לביא

14.8.2008 משפך הירקון לצומת מורשה

אנחנו עדיין במישור החוף. אמנם לא דרמטי כמו הכרמל והגליל, אבל גם הוא ארץ ישראל. והחום של אוגוסט גם כן והבטון המהביל גם הוא ארץ ישראל.

בשעת בוקר מוקדמת זו, מגרש החנייה של שפך הירקון מתמלא במכוניות ההולכים בשביל. הירקון, הלא הוא ואדי עוג'ה המהולל, ילווה אותנו ביומיים הקרובים. בפתיחת המסע הקדיש אורי את היום לנשות השבויים. עוד אספר עליהן. מיכה סיפר על ימי תפארתו של הנחל בעבר, כאשר במלחמת העולם הראשונה עמד כ"מכשול שאין לעוברו", ואף על פי כן הצליח הצבא הבריטי לחצות אותו, ואף אנדרטות הקימו לכבודם. כאן היה הנמל הטבעי של אזור יפו בימי קדם. בעת החדשה הקימו כאן את אצטדיון המכבייה ואת תחנת הכוח רדינג. כאן גם השתרעו גני התערוכה וסמל הגמל המעופף מרחף מעליהם ("אם תצליח להקים כאן יריד", אמר ערבי ספקן, "יצמחו לגמל כנפיים", וכך היה). גשר הירקון היה אות הפתיחה לנסיעה בכביש החוף. עד כאן האינפורמציה, ואנחנו מתחילים את מסענו.

במדשאת גן הבנים עמודי אבן שחורים שעליהם חקוקים שמות בני תל אביב הנופלים בקרבות ישראל. השביל הומה ספורטאים מכל סוג ומין – כולם אצים-רצים בדרך אל היופי והבריאות. יותר מכול פחדתי מרוכבי האופניים שחלפו כחוט השערה ליד כתפי.

חנייה ראשונה אחרי הגשר, מול מה שהיה סומיל ושיח' מוניס. לחלק מאתנו השמות האלה נושאים מטען מיתולוגי. היום חובשים שם את ספסלי הלימוד סטודנטים מסמינר הקיבוצים ואוניברסיטת תל אביב. גם שמו של גן הוואי נזכר בהקשר הפרעות ומחיר הדמים. אנו ממשיכים בשביל העובר בפארק היפה. הפארק קרוי על שם יהושע רבינוביץ, שהיה ראש עיריית תל אביב. ממשיכו שלמה להט, הידוע בכינויו צ'יץ, ידע להעניק לו את הכבוד הראוי וקרא את הגנים על שמו. עברנו גם ליד הספורטק שבו מתאמן נכדי איתי, והוא שמח לראות אותו מזווית חדשה. משמאלנו תל קסילה ומוזיאון ארץ ישראל הבנוי שם, ומיכה סיפר על המנהלת המיתולוגית של תיכון חדש, שבעלה הפילוסוף שהתעקש לעבוד באיסוף אשפה כדי להתפנות לקרוא במשך היום ספרי פילוסופיה. ורותי שלנו הכל-יודעת גילתה ציפור פולשת שברחה מהספארי.

כבר התרחקנו מעט משאונה של העיר. השביל מתפתל לאורך הירקון בין עצי איקליפטוס עבותים. מי הנחל נראים צלולים, אף כי רובם מי ים. פה ושם אפילו ברווזים משייטים במימיו. שבע טחנות שהיו משאת נפש לילדי תל אביב שוחרי ההרפתקאות בימים הרחוקים. אני חשבתי אז שאלה תחנות לסירות המשוטים. ובלי להרגיש ובלי דרכון, אנחנו ברמת גן, חולפים על פני הר נפוליון שנערם כדי לכסות על קומתו המאותגרת של הקיסר... מימין – מגדלי עתידים עתירי הידע ומשמאלנו – מחנה צופי. האם בסמיכות הזאת יש התרסה כלפי ההיי-טק? הממדיון, גשר המכבייה והאנדרטה לנספים, ודרך אזור התעשייה של בני ברק הגענו בשביל רחב ושטוף שמש לעשר טחנות. אנחנו ב"בטבע" ומעלינו שאון הכביש בני ברק – רמת השרון. עולם והיפוכו. ובאותה דרך מונוטונית למדי הגענו לנקודת הסיום בבית העלמין של רמת השרון.

 

15 באוגוסט 2008 מצומת מורשה לתל אפק

מבית העלמין רמת השרון יצאנו בלא הטקס המסורתי, כדי להרוויח עוד כמה דקות של צל. אנחנו ממשיכים לאורך הירקון. מימיו ירוקים מאוד, ירוק לא בריא. משהו חולה במים האלה. השפמנונים השטים בהם מעידים על הזוהמה, שהרי הם אוכלי-כול. ממי הירקון לא נותר כמעט דבר והנוזל הירוק-עכור אינו אלא מי מכוני הטיהור של יישובי הסביבה. מאבק עז ניטש ביניהם לבין הגופים הירוקים, העושים מאמצים בלתי נלאים לשמר ולו במקצת את החי והצומח של הנחל.

מימיננו האפיק על צמחייתו הירוקה – קנה, איקליפטוס ועוד צמחים (שזה כבר בתחומה של רותי), ומשמאלנו שדות מעובדים. מישהו הניח על השביל אגדים של קנה יבש קשורים בחבלים שחורים. שרידי חמניות מעוררים את תיאבונם של חברינו והם פותחים בפרויקט פיצוח הגרעין. שוב טחנות קמח. הפעם של אחד אבו רבאח, וכמו בכל טחנה, גם אלה שימשו פרלמנט ומשרד שידוכים. אחרי מלחמת העולם הראשונה החליף מנוע בנזין שייצרו בבית החרושת הגרמני של וגנר את כוח המים. ב-1947 ייצר אותו וגנר מרגמות עבור הכנופיות, ובא על עונשו מידי כוחותינו.

לאחר כברת דרך ביבשה הגיע המקום לחצות את הנחל. משמאלנו בית באר גדול שהיה רכושם של בעלי אדמות, ואחרי מלחמת העצמאות עבר לכפר לרשות הבפטיסטים. אני שמה נפשי בכפי, חוגרת חגורת הצלה ומתרכזת במעבר הנחל. מאיה נכדתי עברה ונשארה יבשה. לי לא עזרו כל התפילות. הענפים שנאחזתי בהם הכזיבו וספגתי מנה הגונה של בוץ. סמוך למעבר האבנים עמד טרקטור ובו דייג אופטימי שניחן כנראה באורך רוח מופלג.

חצינו כביש ראשי מתחת לגשר, חלפנו על פני בית הבטון הראשון בארץ. מכאן הדרך כבר מוצלת ונעימה ואנו בגן לאומי ירקון, שבו מקורותיו של אותו נהר שליווה אותנו ביומיים האחרונים. אדר סטולרו מרשות הטבע והגנים סיפרה על מאמצי השיקום של הצמחייה ובעלי החיים הייחודיים למקום כמו הדג לבנון הירקון. ומיכה הוסיף וסיפר על הזרזיף הנובע היום במקום אלפי הקובים שנבעו בעבר.

עוד לא תם המסע, ולכל המקטרים עוד נכונו גדולות ונצורות. עברנו מתחת לגשר הרכבת, "רכבת היהודים" שהוקמה בידי גדוד העבודה עם יצחק שדה, והלכנו לפארק אפק בשביל חשוף לשמש האכזרית של חודש אוגוסט. בריכת הנופרים והאיקליפטוס הענקי ניחמו אותי אך מעט, אבל לנחמה האמתית זכיתי בפארק אפק – פדויי השבי מראש העין (איציק ושולי, רמי ודליה ואלי אלקרף) וה"מלצר" – הזמר יואב יצחק, הכינו לנו כירה תימנית גדולה ונדיבה כיאה ליישוב שבאנו אל הטריטוריה שלו.

ובלי שיעור נוסף ממיכה אי אפשר. לאחר שמילאנו את כרסינו במאכל ובמשקה, שמענו את הסברו על העיר אפק ועל מבצר אנטיפטרוס שבנה הורדוס (בארץ הזאת – איפה שזורקים אבן הוא צץ).

 

16 באוגוסט 2008 מתל חדיד ליער השבויים והנעדרים במודיעין

דילגנו על כמה קילומטרים משמימים והתחלנו ישר בתל חדיד שליד מודיעין. היום ט"ו באב ומישהו זכר להעיף בלון ורוד. הרבה מתושבי מודיעין הצטרפו לשורותינו ואנחנו צועדים בעם רב. ברחבת החנייה בתל חדיד המון רוכבי אופניים, וכבר מתנשפים בשעת בוקר מוקדמת זו. שרידי היישוב הערבי ניכרים היטב מסביב – משוכות צברים, עצי זית. מיכה אומר שהמקום יושב בנקודה אסטרטגית חשובה החולשת על מרחבים גדולים. מסיבה זו היה כאן יישוב כבר לפני 4,000 שנה ותמיד התנהלו סביבו קרבות.

ליד מצפה מודיעין עשינו את חניית הבוקר בין המוני נופשים ומבלים ורוכבים על סוסים אצילים, ואורי גם דאג לנו לאוטו גלידה להזכירנו שבתוך עמנו אנו יושבים. מכאן ממשיכים ביער בן שמן. אט-אט מתחלף היער המצל בחורשת אורנים דלילה המבקשת רחמים. ליד גימזו – אנדרטה לזכר שלושה מפקדי ההגנה שעלו כאן על מוקש בעת ההכנות למבצע דני. אזור זה היה האזור ה"חם" במלחמה על הדרך לירושלים ב-1948. גם ייחוס היסטורי לתל גימזו – בין שאר האגדות על שמעון בר יוחאי, יש הדבקים דווקא בגרסה שהמערה ששימשה לו מסתור היא כאן ולא בפקיעין. השם גמזו היה גם מקור לא אכזב לפולקלור שנסב על משחק המילים "גם זו לטובה".

מכאן סטינו משביל ישראל והגענו בדרכים הידועות רק ליודעי ח"ן ליער השבויים והנעדרים. בדרך החשופה שדות שלף, ופה ושם אורן עלוב או סדרייה שנאבקים על קיומם. וביער שוב כמובן שולי ואיציק הברוכים עם הקפה והסומסומיות המהוללות וכמובן – בוטנים.

את האנדרטה, פרי יוזמת עמותת ערים בלילה, בנה יעקב דנינו מארבעה גושי סלע מכל אחד מאזורי הקרבות. סורגים ושער פתוח למחצה אינם משאירים מקום לספק: מי שיצא מהשבי, השבי לא יצא ממנו. רמי סיפר על העמותה ודני רון סיפר על רון ארד, חברו לקורס הטיס.

אין מתאים יותר מהמקום הזה לשמוע את סיפורם של פדויי השבי. התחלקנו לשלוש קבוצות. אורי, גלעד ויהודה סיפרו את סיפורם. אני הצטרפתי לקבוצה של יהודה בשן שנפל בשבי המצרים. יהודה ציין שהקהל הזה שונה מאחרים. הרי כולנו כאן למען העניין הזה, ולא באנו כדי להפיג שעמום או למלא חובה קהילתית. בנשימה עצורה שמעתי כיצד נפל בשבי ביום הראשון למלחמה, כשהיה מט"ק של אסף יגורי ליד גשר פירדן. בסערת הקרב הקשה נותר כל אחד לנפשו. לא היה אפשר לחלץ את הפצועים. נגמ"ש מצרי התקרב ביריות והם נאלצו להיכנע. חייל מצרי פתח את ראשו בקת של קלצ'ניקוב, ובעודו מדמם על רצפת הנגמ"ש זממו המצרים לזרוק אותו החוצה. אסף יגורי, שהבין ערבית, עמד בפרץ. הוא חשף את דרגותיו ולא נתן להם לבצע את זממם. למרות הפציעה הקשה לא זכה לשום טיפול ולשום הנחות בעינויים ובחקירות במרתפי הכלא ובבדידות. ארבעים ושישה יום ישב יהודה בכלא המצרי, וכשחזר בחסות הצלב האדום מהגיהינום קרא "אני נורמלי, אני שפוי!" מי שלא ידע מה עבר עליו היה בטוח שנטרפה דעתו, וכי איזה אדם מן היישוב מכריז על שפיותו בקולי קולות?

יהודה, כרבים מחבריו, נושא בתוכו את חוויית השבי. הוא בטוח שהחמיץ הרבה כיוון שלא קיבל טיפול. סברו אז כי מי ששרד בשבי יכול לעמוד בכול. אבל, אומר יהודה, איש אינו יכול להבין מה פירוש שלילת החופש כאשר אתה במלוא כוח ויופייך.

 

את סופו של המסע נזכור בזכות הנהגים האמיצים שהגיעו לאוטובוס בחירוף נפשם.

 

 



 האתר מופעל בסיוע : מוזה קידום עסקים

מוזה

     

רשות הטבע והגנים 

הקרן לידידות

קרן קיימת לישראל

 mapa.co.il

 אנ"א