דף ראשי  הנחיות בטחון  תודות  קישורים  הפוך לדף הבית  הוסף למועדפים  צור קשר  21.03.2019

***חדשות ועדכונים***

 

טקס סיום המסע  יער השבויים והנעדרים 8/5/2009***יומן המסעאפריל 2009***מרץ 2009 ***אלבום התמונות

מרץ 2009

***חדשות ועדכונים***




















שיח נשים - נשות פדויי השבי מספרות את סיפורן, מאת דרורה לביא
קטגוריה ראשית » יומן המסע » אוגוסט 2008 » שיח נשים - נשות פדויי השבי מספרות את סיפורן, מאת דרורה לביא

שיח נשים
מאת דרורה לביא

14 באוגוסט 2008 שיח נשים

 גולת הכותרת של היום הוא מפגש הערב המסורתי שהתקיים הפעם בבית הלוחם. האולם מלא מפה לפה והצטרפו גם אורחים שלא צעדו אתנו. הפעם הופנה הזרקור אל פינה חבויה, שלא ניתן לה ביטוי עד כה – נשות השבויים. על הבמה ישבו שלוש נשים אמיצות שהסכימו לחשוף טפח ממסכת הייסורים שעברו כאשר בעליהן היו בשבי האויב – עדנה בשן, אשתו של יהודה שנפל בשבי מצרים בלחמת יום הכיפורים, נירה לוין, אשתו של דני שנפל בשבי הסורי במלחמת יום הכיפורים, ואיריס שי, אשתו של חזי שנפל בשבי ארגונו של אחמד ג'יבריל במלחמת לבנון הראשונה. את הערב הנחתה בכישרון ובתבונה שרון רופא-אופיר, עיתונאית ב-ynet. אורי פתח: בכלא הסורי ניסינו לקיים את טקס הדלקת המשואות של יום העצמאות ואלתרנו משואות משלנו. עם אחת המשואות הכריזו "אנו מדליקים משואה לא נורמלית לחיי הנשים שהשארנו בבית. הנשים שכל בוקר קמות בתפילה, ויוצאות לדרכן בעיניים לחות, כשליבן הרחב מייחל בתקווה, ומצחן הנחוש מצפה לבאות. נשותינו, המוקפות יועצים מכל צד, ושאנחנו יודעים עד כמה הן לבד. המבינות כל קריצה, כל מבט בעיניים, ושמקומן הטבעי הוא אצלנו בין הידיים, המושכות לבדן את המשא הגדול, בקיצור הנשים שאהבנו מכול... ואם זה מנחם אז אני כבר מבטיח, אנחנו נחזור הרבה לפני המשיח. עם כל הכבוד והרבה אהבה אני מדליק לכבודן משואה".

את עדנה החזירה השיחה למלחמת יום הכיפורים, והיא אז אישה צעירה, אם לתינוקת בת שנה ושלושה חודשים, חברת קיבוץ בית אלפא ומחנכת. בקול עצור סיפרה עדנה על תקופת המלחמה, כאשר היה עליה למלא תפקיד של אם ושל מורה בימים של חוסר ודאות על גורלו של יהודה. כאשר כל המשפחות כבר קיבלו גלויות מיקיריהם ותיבת הדואר שלה נשארה ריקה התחילה לדאוג. כל השמועות שכביכול ראו אותו נתבדו עד מהרה. עדנה מכנה את התקופה כ"צונמי נפשי". כמה כוחות נפש היה עליה לגייס כדי לשמור על שגרת החיים. וגם שנאה יוקדת לערבים התעוררה בה, למרות החינוך השמאלני שקיבלה.

כשנודע לה שיהודה שבוי, רצה לאמו, אלמנה ממלחמת העצמאות. האם התעוררה משנתה והייתה בטוחה שיהודה איננו. כשהבינה שהוא חי, שברה את מוסרות האיפוק שגזרה עליה. ומכאן המתח הנורא – מתי יחזור, עד שחבר קיבוץ סיפר לה שהגיע. קריאתו הספונטנית "אני שפוי" נשמעה לה תמוהה. אז עדיין לא העלתה על דעתה מה עבר עליו בשבי.

הקיבוץ חגג ברוב עם את שובו. על עדנה איש לא נתן את הדעת. ובתום החגיגות נלקח יהודה ל"בית ההבראה" הידוע לשמצה בזיכרון יעקב, ושהה בו שלושה שבועות, ולעדנה לא הייתה שם דריסת רגל. וכל אותו זמן איש ממערכת הביטחון לא חשב שגם היא ראויה לקורטוב של תשומת לב. וגם על החזרה לשגרה דיברה עדנה ורמזה אך מעט על המכשולים. אף כי צל השבי מעיב, אין מרבים לדבר עליו.

נירה הייתה בהיריון, ושלושה שבועות לא נודע דבר על דני. חבריו היו בטוחים שנהרג וניסו להסתיר ממנה את הידיעה. למרבה המזל חברה זיהתה את תמונתו של דני בטלוויזיה הגרמנית. בדיעבד התברר שדני לא הרכין את ראשו כשאר חבריו כאשר ראה צלם עיתונות. הוא הבין שתמונתו שתתפרסם היא תעודת הביטוח שלו.

על לידת בנו נודע לדני מעיתון "לאישה" שהתגלגל לידיו בכלא הסורי. שבועיים לאחר הלידה קיבלה נירה מכתב מדני, ובו הוא מבקש לא לקרוא לילד בשם "דרור", אבל איחר את המועד והבן נושא את השם שכה הולם את הכמיהה של אביו ביום לידתו. דרור כבר בעל משפחה משלו, ובתו הבכורה נולדה ביום הזיכרון לחיילי צה"ל.

גם נירה לא זכתה לשום תמיכה ממערכת הביטחון ומהצבא שדני שירת בו שירות קבע, ורק חברים עטפו אותה בדאגתם. לא זו בלבד שהצבא התנכר, אלא אף הערים מכשולים שנראים מגוחכים אלמלא העידו על האטימות וחוסר הרגישות של הביורוקרטים.

המשפחה עברה טראומה, על כל המשתמע מכך, ולא זכתה לטיפול הולם. רק כאשר הוקמה העמותה ניכר שיפור כלשהו בגישת המערכת. נירה קוראת לא להניח לאגף השיקום ולא להניח לדרישה הצודקת כל כך לתת עזרה למשפחות גם שנים לאחר השבי.

איריס שי נעה בין תקווה לייאוש במשך שנתיים תמימות. איש לא ידע אם חזי בעלה בין החיים, והיא אינה אלא אישה צעירה בת 22 בחודש החמישי להיריונה, תמימה ומאמינה בנאיביות שמערכת הביטחון עושה כל שביכולתה, עד שהתפכחה מהאשליה. לפני שחזי יצא למלחמה החליפה אתו שרשרות לצוואר. היא קיבלה אותה בחזרה מנציג הצלב האדום. הצבא ראה בכך אות מבשר רע, כאילו איבד תקווה, ובביקור הבא של הצלב האדום שלחו לו פסיכיאטר... בתקופת השבי זכתה איריס לתמיכה של מערכת הביטחון, אם כי הסתירו ממנה מידע. לאחר שובו לא נלקח לזיכרון יעקב. הצבא כבר הפיק לקחים אחרי מלחמת שלום הגליל, אבל את מסכת ההשפלה עברה המשפחה כאשר עמדו לפני קביעת אחוזי נכות, תהליך שאיריס לקחה בו חלק פעיל. חשוב היה לה שידעו גם מה עבר עליה, על האישה.

שלוש הנשים דיברו על הצורך בתמיכה ובהכרה ציבורית גם בהן. כל אחת סיפרה על הקשיים המלווים את המשפחה עם בעל שנושא מטען של פוסט-טראומה. חשוב להן להשמיע את קולן ברבים. המסר עובר לדור הבנים, ואכן חלקם רצו לשרת ביחידות לא קרביות.

לעומת קולה של קרנית גולדווסר שנשמע בתקשורת, קולן שלהן נבלע והוסתר. אולי מכאן תצא הבשורה לתת דרור גם לנשים ששנים רבות נושאות את הצלקת.

 



 האתר מופעל בסיוע : מוזה קידום עסקים

מוזה

     

רשות הטבע והגנים 

הקרן לידידות

קרן קיימת לישראל

 mapa.co.il

 אנ"א