דברים מהלב ב"שיח נשים"
מאת נירה לוין

כולנו משפחות אותה מלחמה ארורה – יום כיפור,

מתמודדות מידי יום, כמהות לדרכים לשינוי ושיפור.

צמאות לכלים חדשים, לכל פיסת מידע.

האם תגובותינו נכונות? בעיתוי, במינון, במידה?

כי אנו תומכות, סועדות את בני הזוג כל דקה, בלילות, בימים,

גם בעת כעס ותסכול – מבליגות בסלחנות ובמידת הרחמים.

כי אנו חפצות לשמר את האופטימי, הרצוי, התקוות – הכל לממש.

מנתבות בין אימהות לבנות זוג, בו-זמנית לתפקד בכל מצב שיש.

כי אנו נקרעות בין מחויבות לבעל – להתייצב כל דקה לצידו,

ובין מחויבותנו הבסיסית כאם – המגנה על ילדיה, לא אחת כנגדו.

כי אנו כלביאות מגוננות על הילדים מול ניכור, כעסים, דיכאון וייאוש,

מנסות לפצות, לרכך, להעניק חום, לחנך לאהבה, אמון וריגוש.

ומול החזית במציאות זו, המשא כה כבד, תובעני ומתיש,

ואנו נותרות ללא כוח ויכולת, את המעט לעצמנו לתת ולהקדיש.

הרי לנו ברר רק ממבט קצר זו לזו בעיניים,

כל מה שקורה בבית עם בן הזוג, במשפחה או בשניים.

כי כולנו מבינות ויודעות משמעות מצוקה וכאב,

וכולנו נותנות הכל למשפחה, תמיד ומכל הלב.

ולנו כתפיים חסונות ורחבות להתמודד עם הכל,

ולהבין מה קורה, מה נדרש, מה המחיר – אף זר לא יכול.

מה שאנו נושאות על גבנו כל שעה, כל דקה וכל יום,

בדריכות מטורפת לפתרון של שיקול דעת, מיד ופתאום.

להגן בכל רגע על אחדות משפחה,

לשמר את הטוב, להשרות אוירה של שמחה.

להלביש כל הזמן כלפי חוץ מסיכה,

לתת מכל הלב, ותמיד, סיוע ותמיכה.

לחדור ולסגור, לאטום, להתמודד מול שקיעה לתהום, למצולות,

להביס דיכאון, ולדעת כיצד לא ליפול. רק לצוף, תמיד לעלות.

לגדל משפחה לתפארת, כל ילד יחיד ונבחר,

למרות ועל אף גורל המטביע חותם לא רצוי, לא נבחר.

וכל גב שניתן לנו מבורך ורצוי,

אך זו טיפה בים בין מצב של תקווה למצב של מצוי.

וצרת הרבים אינה מקנה פתרון, או מבטיחה הקלה.

אולי מסייעת במעט לסימפטום, כמו גלולה.

ואולי נפתח כאן צוהר קטן, משמעות, הבנה ממוקדת לזה העולם,

כיצד פוסט טראומה היא עולם ומלואו, לא רק אבחון והגדרות,

משפיעה וכובלת, ומפילה בשבי את המשפחה כולה, לדורות.