דף ראשי  הנחיות בטחון  תודות  קישורים  הפוך לדף הבית  הוסף למועדפים  צור קשר  23.05.2019

***חדשות ועדכונים***

 

טקס סיום המסע  יער השבויים והנעדרים 8/5/2009***יומן המסעאפריל 2009***מרץ 2009 ***אלבום התמונות

מרץ 2009

***חדשות ועדכונים***




















18-20.9.2008 ללכת שבי מבית גוברין לבית קמה, מאת דרורה לביא
קטגוריה ראשית » יומן המסע » ספטמבר 2008 » 18-20.9.2008 ללכת שבי מבית גוברין לבית קמה, מאת דרורה לביא

ללכת שבי מבית גוברין לבית קמה, 18-20.9.2008
מאת דרורה לביא

שלהי אלול. משטרת יואב, הידועה גם בשמה הערבי עירק אל סואידן המנוקבת כדורים. זיכרון עולם לימים של אש ושל דם, לרוח האדם. אתמול היה כאן יום גבעתי ולמרגלות האנדרטה מוטלים זרים טריים של פרחים.

היום אנחנו סוטים מהנתיב הרשמי של השביל. כבר התרגלנו לזה. ובאמת, איך אפשר ללכת כה סמוך לאחד מפרקי הגבורה המכריעים של מדינת ישראל בלי להקדיש לכך חלק ממסענו. את רובו של היום הזה נקדיש לחטיבת גבעתי, שזו הייתה זירת הקרבות שלה במלחמת העצמאות.

בצל האנדרטה פרס לפנינו מיכה תרשים שהמחיש את מצבם הנואש של היישובים היהודיים המעטים בנגב – ויש לזכור כי באותם ימים היה האזור הזה דרום רחוק – ואת הסכנה שנשקפה למרכז הארץ אם יצליח הצבא המצרי להגשים את תכניתם ולתקוע טריז בלב המדינה שזה עתה הוקמה.

"המפלצת", אותה מצודה אימתנית חלשה על כל הסביבה. קיבוץ נגבה קרוב ודבר אינו נסתר מעינם של המצרים היושבים במצודה. ימים רבים התנהל הקיבוץ הנצור בבונקרים מתחת לאדמה. בהתקפה הקשה על הקיבוץ נפל מפקדו, יצחק דובנו המכונה "יואב". לימים קראו על שמו את המבצע לשחרור הנגב ואת המצודה שממנה נורה ונהרג.

בדרך עפר רחבה הלכנו לקיבוץ נגבה. השדות חרושים, ממתינים לזריעה. רגביהם חומים וקשים. ליד האנדרטה של נתן רפפורט באתר ההנצחה של הקיבוץ שמענו על יישובי חומה ומגדל, שנגבה נמנתה עימם, והוקמה לצד שלושת המצפים בנגב, ועל תרומתם של לוי אשכול ושמחה בלאס להתיישבות בנגב בזכות נחישותם להביא מים ליישובים הללו. ועוד על המלחמה – ביולי 1948 נבלם הצבא המצרי והיוזמה עוברת לידי כוחותינו. לצבא המצרי היה חשוב לכבוש יישוב עברי, ונגבה ספגה לפיכך מנה גדושה של התקפות. את מחיר הדמים הכבד ראינו בבית העלמין. המצבות מספרות על ילדים בני שש עשרה בין שורות הלוחמים.

ריחות עזים של רפת מלווים אותנו בצאתנו משערי הקיבוץ אל המקום שזימן לי עוד חוויה והתרגשות עזה – גבעת תום ותומר, גן אקולוגי שהקימו משפחותיהם של תום קיתאין ותומר קידר, שניהם קשורים לקיבוץ נגבה, שנספו באסון המסוקים בשאר ישוב. עמוד המתח הגבוה שבכניסה צבוע בתכלת ושבעים ושלוש יונים צחורות מצוירות עליו, כמספר חללי אסון המסוקים. "ארץ שנתנו לה אוהביה כל אשר יכלו לתת". יואב, אביו של תומר, הוליך אותנו בגן המופלא של צמחי ארץ ישראל, המטופח ביד אוהבת. לאורך שביליו משובצים תמונות החללים, שירים, פסוקים מהמקרא ומהגמרא, ושיר הרעות נשמע ברקע. תחת עץ גדול ישבנו במעגל אבן. נעניתי בהתרגשות לאורי שביקש ממני לקרוא בקול מכתב שכתבה אחותו של תומר ואני התרגשתי. איני מבינה איך קולי לא בגד בי. יואב איש אופטימי, רודף שלום למרות האסון הנורא שפקד אותו. אנחנו אחראים על המתרחש סביבנו, אמר ברחבה הקטנה מתחת לעצי אלה גדולים. חתמנו את הביקור המרגש בשירה. שורו הביטו מה גדול היום הזה. האופטימיות ואהבת הארץ מתנגנות בכל מילה.

אנחנו ממשיכים במסלול הקרבות של גבעתי. שבעה קילומטרים וחצי, אומר עודד, בקצב סביר. במשלט עיבדיס החולש היטב על סביבותיו הסתופפנו מתחת סככה, מפלט-מעט מהשמש הלוהטת. כמה מטרים משם – שקמה עבותה, ושרקרקים שלא ראיתי מזמן. אלימור מבית ספר שדה שקמים הפליגה בשבח של העץ, הנשתל בידי אדם וקורותיו משובחים, ומתחת לצלו המבורך – ברכה על ברכה – שולי ואיציק ומטעמיהם משובבי הנפש. תחנה אחרונה – משלט 53. כאן הסתיימה ההליכה ואני אפילו לא הספקתי לשלב הילוך. צל מרענן ואוושת הברושים. למרגלותינו כביש אשקלון-קריית מלאכי. לאורך השביל אל האנדרטה נטועים ברושים וציוני אבן קטנים. על כל אחד שם הקרב וסביבו על מצבות אבן קטנות חקוקים של הנופל ושושנה אדומה. כבוד אחרון לנערים שהתקבצו לכאן משכונות דרום תל אביב. האוטובוס הצהוב החזיר אותנו למשטרת יואב. בכניסה לשדה יואב מול המשטרה אנדרטה יוצאת דופן – אובליסק לזכר החיילים המצריים שנפלו בכיס פלוג'ה. אורי סיפר שזה חלק מהסכם השלום. מבט חטוף על הכתוביות מעלה תמיהה – האומנם רק ארבעה חיילים מצריים נהרגו שם? את שמו של האחד – אל סיאד – שפירושו דייג, תרגמו ל-Fisherman... מן הסתם ארבעת הנבחרים הללו ראויים היו לתרגום מוצלח יותר.

 

שבת 19.9.2008 מבית גוברין לתל לכיש

בתל מרישה הסמוך לבית גוברין ירדנו במדרגות האבן למערה הקולומבריום הקרירה. תלי תלים של מחקרים נכתבו על הכוכים הקטנים החצובים בסדר מדויק על דופנות המערה. כעת ברור שבמערה גידלו יונים למאכל ולפולחן, ובלשלשת היקרה לדישון השדות. העיר מרישה הוקמה בימי רחבעם והגיעה לשיאה במאה השלישית לפנה"ס. התושבים ידעו לנצל את המבנה הגיאולוגי של הקרקע – חפרו מבעד לשכבת הנארי הקשה ובאבן הקירטון הרך שהוציאו השתמשו לבנייה.  יש מערות רבות כאלה באזור, ואנו ביקרנו בגדולה שבהן.

כאן אזור המערות, והמשכנו למערת בית הבד, ול"מערה הפולנית" על שום הסמל שהטביעו בה חיילי צבא אנדרס בעוברם במקום במלחמת העולם השנייה, ויורם אומר שאנחנו כבר מזמן חיים במערה הזאת. האזור היה עשיר בכרמי זיתים ומכאן מספרם הרב של בתי הבד. שמן זית – מוצר מבוקש וחשוב, אבל אליה וקוץ בה; ריחות רעים דבקים בעובדי בית הבד, וכמו בכל בית פולני טוב, עליהם לרחוץ את גופם באמבט שביציאה שמא תמצא בהם האישה דופי, ותהיה לה עילה מוצקה לתביעת גירושין. עצי החרוב ליד המערה מעוררים ביוסקה רוח טרזנית ואנחנו נהנים מקב חרובים מתוקים ועסיסיים.

מערה שלישית – המערה הצידונית, בה קבורה משפחתו של אפולופאנס הצידוני, ובה נתגלה לראשונה השם מרישה. קירותיה מכוסים בציורים מרהיבים ממיתולוגיות שונות שרווחו בעולם העתיק, וכדי אכסון לעצמות הנפטרים. לאמתו של דבר אינם המקור, אלא העתק, כי את המקור השחית הישראלי המכוער. יש גם עדויות ל-day use לזוגות אוהבים. לא המצאנו שום דבר.

ואחרי כל אלה יצאנו לפגישה עם אורי דביר, הלא הוא "מר שביל ישראל". הקדימה את דבריו אירית שלנו, בקטע מרגש שמצאה בספר על שבילי חיינו. אורי סיפר בהומור ובחן על קורות השביל והלבטים שליוו את התוויית נתיבו, ועל הצועדים הרבים בו. מתברר כי התואר "קשישי השביל" שרצינו לנכס לעצמנו אינו מגיע דווקא לנו. וסוף סוף נפתרה התעלומה על הסימון ומשמעות הצבעים.

האחרונה בשורת המערות היא מערת הפעמון המרשימה. בדרך אליה צרחו הקאקים מעלינו, ומי שהחמיץ את צריחתם ראה את דמות המתכת שלהם לאורך השביל. לאחר השערות וניחושים ותיאוריות שונות ומשונות, הפתרון לצורה המיוחדת של המערה פשוט – כרייה של חומר בנייה.

עכשיו חוזרים אל השביל. בטיפוס אל הווילה של טלאל עלה באפי ריח זעתר חריף, אבל את הצמח עצמו לא ראיתי. הווילה היא אחת מכמה וילות שהיו בעבר של אפנדים עשירים. ודרכנו נמשכת ונמשכת דרך נחל מרישה, והכול יבש ומשמים למדי, וכמה חמניות שנשארו לפליטה לאחר הקציר מפיגים את השיממון. תל לכיש, משאת פנינו, קרוב, וכרמים ירוקים כבר משובבים עין, וגם אפשר לחסות בצלם רגע קט כשהרגליים אומרות הרף.

תל לכיש נישא מעל סביבותיו, והעיר הייתה מרכז בזכות מקומו הגיאוגרפי ומקורות המים. במושב לכיש של  היום מגדלים את ענבי טלי הנפלאים וחיים אבודרם ממושב אמציה הביא מלוא הטנדר ענבים מתוקים ועסיסיים, וסיפר על גידולם ועל קורות חבל לכיש ועל מעלותיו המופלגות. עוד  יום מאחורינו.

 

מחוות פיליפ לחוות פיליפ 20.9.09

בוקר קריר ונעים. חוות פיליפ שוכנת על הכביש לבאר שבע. מייסדה פיליפ הירשברג כבר אינו בין החיים, אבל בנו יוחאי ומשפחתו ממשיכים לייצר דבש, שמן זית, ריבות, לַבָּנה ועוד מטעמים שרק כתיבת שמם מעלה ריר בפי. יוחאי פתח בפנינו את שערי החווה ואנשי מושב שקף דאגו לתקרובת טעימה. את התודות לכל אלה אנו חייבים לירון, קב"ט מוא"ז לכיש וחבר שקף. אורי ציין שזה יום הקיץ האחרון, וסימני הסתיו נראים. ועם סיום השנה נייחל לשובם של השבויים והנעדרים. 

כבר מרגישים נגב. זה גבול הבצורת. מיכה א' סיפר על המאפיינים הגיאוגרפיים והאקלימיים, על ההתיישבות היהודית ועל מפעלי הטורקים במלחמת העולם הראשונה.

חנייה ראשונה בתל קשת. לא מרשים במיוחד, אבל ממחיש היטב את אופי האזור. אדמת לס, אשל שיזף, שיטה, קזוארינה וגם איקליפטוסים שנטעו חיילים יהודים בצבא הטורקי.  אמצעי בדוק להתחמק משירות קרבי. בערוץ נחל אדוריים קצת יותר ירוק בעיניים בזכות הקנה. ואורי סיפר על חניך רוסי בטיס שחיפש נחל כמו הוולגה... גווני החום שולטים בכיפה. עוד חנייה בתל נגילה ועץ בודד הוא לנו אוצר בלום. יורדים לקניון של נחל סד בביתרונות, בין שדות רחבי ידיים שעוד מעט-קט ייזרעו בזרעי חיטה על סוגיה. כאן אסם התבואה של ישראל, ומכאן אף מייצאים חיטה לאיטליה ארץ הספגטי. זה אזור גבול הבצורת, הזז לפי גחמותיהם של פקידי האוצר. לאה הוסיפה משלה על שני סוגי בצורת – אקלימית וחקלאית. קירותיו של הנחל צחורים ועירומים. עזבנו את האפיק והמשכנו בשביל, מדלגים מעל מצבורי גללים של צבאים. באביב, אומר מיכה, האזור אדום מכלניות. צריך לעצום עיניים ולהפעיל את הדמיון. היום אמור להתקיים כנס השומר הצעיר ואני רואה בעיני רוחי את הדגלים האדומים של נעוריי. רותי שוב מאירה את עינינו, הפעם על עכובית הגלגל, הקרויה עכוב בפי הערבים.

עלייה קצרה ותלולה אל תל נגילה וחנייה מוצלת נדירה מתחת לקזוארינה. זה אחד התלים הגדולים בנגב, ומלבד זאת אינו מרשים במיוחד. כאן פרצו הבריטים את קווי הטורקים. בהמשך הדרך עברנו בנחל שקמה מתחת לשרידי הגשר הטורקי ההולך ומתפרק ואבניו מוצאות את דרכן אל כפרי הבדואים.

הצהוב-חום המעייף פינה עתה את מקומו לירוק של אורנים וגם צל משיב נפש ואנחנו בנחל פורה המתחבר לנחל שקמה. יש כאן סכר שנועד לאגום את מי הגשמים ועתה הוא יבש. זו שמורת טבע, וראויה לכך. כאן עמד להסתיים המסלול המקורי, אבל כפרס על התנהגות טובה קיבלנו עוד כמה קילומטרים עד לחוות פיליפ. בסך הכול שבעה עשר קילומטרים. המאמץ הקטן הנוסף היה כדאי. שוב חיכה לנו ירון ממושב שקף וענביו ועוגותיו ומשקאותיו. יבורך המושב ויבורכו אנשיו.

 

שנה טובה

 



 האתר מופעל בסיוע : מוזה קידום עסקים

מוזה

     

רשות הטבע והגנים 

הקרן לידידות

קרן קיימת לישראל

 mapa.co.il

 אנ"א