דף ראשי  הנחיות בטחון  תודות  קישורים  הפוך לדף הבית  הוסף למועדפים  צור קשר  23.05.2019

***חדשות ועדכונים***

 

טקס סיום המסע  יער השבויים והנעדרים 8/5/2009***יומן המסעאפריל 2009***מרץ 2009 ***אלבום התמונות

מרץ 2009

***חדשות ועדכונים***




















צבי בר שדה באתר ההנצחה של קיבוץ ניצנים 18.9.08, מאת דרורה לביא
קטגוריה ראשית » יומן המסע » ספטמבר 2008 » צבי בר שדה באתר ההנצחה של קיבוץ ניצנים 18.9.08, מאת דרורה לביא

צבי בר שדה באתר ההנצחה של קיבוץ ניצנים 18.9.08

מאת דרורה לביא

 

באתר ההנצחה של קיבוץ ניצנים הנחה מיכה שורץ את הערב המסורתי. הוא הודה לאפרים קרני, נציג ארגון מחוז השפלה בארגון נכי צה"ל, ודוד מנור בירך אותנו בשם הקיבוץ. צבי בר שדה היה חבר הקיבוץ, לחם בשורותיו ונפל בשבי ב-7 ביוני 1948 עם 103 לוחמי הקיבוץ וגבעתי. הוא סיפר על הכניעה, על הנסיעה ברחובות עזה תחת מטר קללות וחפצים ועל המכות שניחתו עליהם. תחנה ראשונה באל עריש – אוהלים גדולים, שלושה תמרים, גבינה ופיתה. במחנה בקהיר שופרו מעט התנאים – צריף במקום אוהל. (קריאת ביניים של רמי הזכירה כי באותו מחנה עצמו ישבו כעבור שנים כמה מחברינו). כולם העמידו פנים שאינם יודעים שפות אלא עברית, וגם צבי, שבעקבות נדודיו בעולם דיבר כמה שפות לא הסגיר את ידיעותיו. הוא קיבל את המספר 52 וזה היה שמו בפי שוביו. כולם שכנו באותו צריף והתחלקו בתורנות במשימות אחזקת המחנה. הם התקיימו על מרק עדשים, פיתה בריח נפט ותה – שלוש פעמים ביום. אימת השבויים היה החובש, ש"ריפא" את החולים בתכשירים מפוקפקים תוצרת בית ואת התרופות האמתיות מכר, ושלשל את הכסף לכיסו. אחד משבויי המחנה, עריק בריטי שהצטרף לחיות הנגב, הצליח לברוח בדרכי עורמה. כשנתגלתה הבריחה הושת על כולם עונש קיבוצי – ריצה עד אפיסת הכוחות. מעבודת פרך ניצלו בזכות השבויים המצרים הרבים שנפלו בידי צה"ל. לאחר שלושה חודשי שבי הגיע הביקור של הצלב האדום, ובעקבותיו השתפרו תנאי החיים של השבויים. קיבלו מזרנים, ניהלו את המטבח וחובש משלהם טיפל בהם. הקצינים המצריים מצאו בשבויים הישראלים שותפים טובים לברידג' ולהאזנה למוזיקה, שהרי בקרב חייליהם הנבערים לא יכלו לנהל דיאלוג אינטלקטואלי. גם חבילות הגיעו מהבית, וכקיבוצניקים בעלי הכרה התחלקו בכול ושיתפו בקומונה גם את חיילי גבעתי, נערים משכונות דרום תל אביב, שקיבלו פחות חבילות. קיבלו גם דמי כיס בסך שתי לירות מצריות – סכום נאה באותם ימים – ומרכז קניות מטעמם יצא עם ליווי וקנה את המצרכים שביקשו החברים. ובאווירת השיתוף התארגנו גם חוגים לשפות, מי שידע שפה זרה היה כשר להוראה, וכך למדו אנגלית, רוסית, ספרדית, עברית ודקדוק. צבי עצמו לימד אנגלית. השבויים עסקו גם במלאכות יד ואחדות מהן עדיין שמורות אצלו. 

וכך התנהלו להם החיים על מי מנוחות, וחבשוש שידע ערבית העביר לחבריו חדשות, והיה ברור שיום השחרור קרוב.

בשעת שיעור אנגלית נכנס מישהו לכיתה, ולהפתעתו של צבי קרא ל"חייל 52" למשרד המפקד. מדוע קראו לי? תמה. עד כה זכו להיכנס למשרד רק שלושה: הצייר – לצייר דיוקנאות הקצינים; הסַפָּר – להתקין את תסרוקתם; והמכונאי – לטפל בתקלות. משהו בביוגרפיה של צבי לא התיישב עם המושגים החברתיים של הקצין: כיצד יכול להיות אדם גם פלאח וגם מורה...

השחרור כבר עומד בפתח, ולקראתו קיבלו השבויים מדי צה"ל, כומתה ונעליים, וצילמו אותם. נוצר קשר עם הבחורות שישבו במחנה אחר. והנה הגיע היום הנכסף – החלפת השבויים בחסות הצלב האדום.

כאן הכיר צבי לראשונה את בתו בת השישה חודשים, והתחיל לשקם את חייו בקיבוץ ביחד עם חבריו. לא עלה על דעתם לדרוש משהו מהמדינה, והם שאלו רק מה הם יכולים לתת לה. על מכתב השטנה של אבא קובנר לא שמעו בשבי, וכשחזרו כבר נתבררה האמת.

היום צבי בן 83, מורה בגמלאות וחי בנס ציונה.

 



 האתר מופעל בסיוע : מוזה קידום עסקים

מוזה

     

רשות הטבע והגנים 

הקרן לידידות

קרן קיימת לישראל

 mapa.co.il

 אנ"א