דף ראשי  הנחיות בטחון  תודות  קישורים  הפוך לדף הבית  הוסף למועדפים  צור קשר  23.05.2019

***חדשות ועדכונים***

 

טקס סיום המסע  יער השבויים והנעדרים 8/5/2009***יומן המסעאפריל 2009***מרץ 2009 ***אלבום התמונות

מרץ 2009

***חדשות ועדכונים***




















מדביר לתל ערד 23-25.10.2008, מאת דרורה לביא
קטגוריה ראשית » יומן המסע » אוקטובר 2008 » מדביר לתל ערד 23-25.10.2008, מאת דרורה לביא

מדביר לתל ערד 23-25.10.2008
מאת דרורה לביא

יום חמישי 23.10.08
ראשית המסע בסימן מחלוקת רבת שנים בין ועדת השמות הממלכתית לחברי קיבוץ דביר, היא דבירה בכתובים הרשמיים. יחליטו מה שיחליטו – זו נקודת הזינוק שלנו לדרך הארוכה. שלושים וחמש שנה למלחמת יום הכיפורים ועשרים ושתיים שנה לנפילתו של רון ארד בשבי, ציין אורי בטקס הפתיחה. היום הוקדש לרון ולגלעד.

הולכים מזרחה. השביל ליער להב רחב ונוח גם לכלי רכב. מיכה א' אמר שאנחנו הולכים ביער, ואכן במאמץ קל אני מבחינה בעצים פה ושם. לזכות הקק"ל ייאמר שניכרים היטב מאמציה לטעת יערות בתפיסה חדשה – לא עוד יערות אורן אין-סופיים, אלא עצים שזו סביבתם הטבעית. ובגלל מיעוט הגשמים ניצלו אנשי הקק"ל כל טיפה ובנו טרסות לאגור את מי הנגר.

סטייה קלה מהשביל אל חרבת זעק. משפחת דהן הקימה בסמוך חוות בודדים ושלט חביב מעיד על מרכולתם. בור מים ודלי ממחישים את העבר הרחוק, שני חמורים לבנים על הגבעה מתווכחים מי יישא את המשיח על גבו, ומבנים עתיקים המעידים על חיים תוססים בעבר הרחוק. כאן ישבו בעבר "מתפלחים" – בדואים שהמירו את חיי הנדודים בעבודת אדמה. מנגד משתרע ה"תלם" – עמק שנוצר מהמגע בין הקירטון הרך לגיר הקשה ואדמתו פורייה, אבל יש קשיים בשמירה על ביטחון היישובים לאורכו. התושבים הקדומים השאירו לנו גם מערכת יפה של מערות מסתור. אילו פנס היה בידי יכולתי להשתחל למערת בית הבד. גללים טריים של צבי, אות וסימן שיש בעלי חיים באזור והם מודיעים כך על קיומם.

עד כאן – קייטנה. מין טיול שחרית נינוח. אבל אסור להיתפס לאשליה. עלייה ממושכת ומעצבנת ואורי אמר שזו רק דוגמית לעלייה לסנסנה. בצל חורשת אורנים קלושה באה מנוחה ליגע. זמנית, כמובן. שלושה שביליסטים צעירים עם תרמילים בגודל ארון כבר הקדימו אותנו במקום.

בצהרי יום הגענו למוזיאון למורשת הבדואים על שם ג'ו אלון, הנחשב לטוב ביותר במזרח התיכון. עודא סיפר בהומור ובחן על חיי הבדואים, והמחיש את הדברים בעושר המדהים של המוצגים, המשקפים את חיי היומיום של הבדואים במדבר. וכשדיבר על בשר הכבש והפיתות והחמאה עלה ריר בפי. עולם הולך ונעלם. היום רק מיעוט קטן ממשיך בחיי הנדודים, ורוב הבדואים גרים ביישובי קבע – חוקיים ופיראטיים, וראינו אותם לאורך כל המסלול.

ארוחת הצהריים הצילה אותי ממיתה משונה, ובכוחות רעננים המשכנו. מגמת פנינו – סנסנה. לראשונה נתקלתי בשם, והשבח לשביל ישראל שבזכותו הוספתי ידע חיוני. פעם היה כאן יישוב קדום, היום יישוב קהילתי דתי. והשם – עברי למהדרין, ופירושו ענף התמר הנושא פירות (שיר השירים). הדרך רחבה ונוחה, בגשר מתחת לכביש יכולתי ללכת כמעט זקופה. האחרים נאלצו ללכת שחוחים וליהנות מריח גללי העזים. לכל אורכה של הדרך גדר כפולה, מאיימת. זו גדר ההפרדה המפורסמת על הקו הירוק. עוד נפגוש אותה בהמשך המסע. עוד שרידים ליישוב, אחד מרבים באזור. חרבת רימון שנמצאו בו סממנים של יישוב יהודי ממרד בר כוכבא. כאן הייתה גם זירת הפעולה של כנופיית הפרחחים בהנהגתו של דודיק בן ישי.

מזג האוויר נעים והסתיו מורגש. טוביה חברנו סיפר על "מכון המחקר לחזירים" של להב, הממשיך לפעול בכיסוי של מחקרים כירורגיים. ואורי סיפר על מקור השם להב. הוועדה רצתה "צקלג", החברים רצו "להב" בעקבות עברם, וכך היה.

והנה העלייה המפחידה לסנסנה. לקחתי הרבה אוויר, התפללתי, התחלתי לטפס ו...אופס! נגמר עוד לפני שהתחיל. זה הכול?  

באכסניית הנוער בערד סיפר פזי חברנו על תלאותיו בשבי המצרי, על פציעתו, התעללות השובים ובעיקר – על שובו הביתה ועל ההתנכרות שחווה מהמוסדות. עד היום, אומר פזי, הוא משלם מחיר כבד של השפלות וחוסר אמון של קובעי הגורלות.

 

יום שישי 24.10.08
האוטובוס הביא אותנו לנקודת המוצא על יד מיתר. זה אזור הספר של ממלכות העבר, אזור החיץ בין המדבר לארץ הנושבת. דרכנו עוברת ביער יתיר, היער הגדול ביותר שנטעה הקרן הקיימת. עלייה מייגעת מעט, ובסופה פיצוי של נוף יפה. הרי חברון והכפר דהרייה הידוע לשמצה. רואים בבירור את הגבול בין הרשות לבין ישראל על פי הצבע. פה ושם זרועים יישובים, חלקם בדואים חלקם יהודים, כמו טנא על הפסגה ממול.

אורי הפנה את תשומת לבנו לבעל חיים זעיר – איזופוד, שאורכו סנטימטר והוא ניזון מאדמה ומחרבן קוביות, ותורם בכך להשבחת הקרקע. עוד עלייה תלולה ומייאשת, אבל בסופה ארוחת בוקר בחורשה מוצלת. וממשיכים – עולים הרבה, יורדים מעט. משמאלנו היער אבל השביל עובר בשוליו. כי מנגד תראה את הצל ואליו לא תבוא. החווה של שי דרומי באזור הזה, שקיבלה נופך אקטואלי בימים אלה. עוד אתר ארכיאולוגי בחרבת יתיר עם תצפית נפלאה לדרום הר חברון. בעבר הרחוק היו יטה וסמוע יישובים יהודיים שתושביהם התאסלמו בלחץ החברה. היום הם רוצים כנראה למחוק כל ראיה ליהדותם הקדומה. היישוב מצדות יהודה לעומת זה חדש ויהודי למהדרין.

למי ששכח – סטיות הן אורח חיינו. גם הפעם סטינו מהנתיב הרשמי לטובת פריחת החלמונית הגדולה, שהקדימה לפרוח לכבוד יום ההולדת שלי (אמר אורי). היפיפיות האלה מזהירות בין עצי פיסטוק, וחברינו החרוצים אינם מתעצלים, קוטפים, מקלפים ואוכלים. עלייה בדרגה מאז ימי החמניות בירקון.

עכשיו מתחיל להיות תלול, אבל ביער המוצל המון גווני ירוק וגם אדמדם שלכת פה ושם. טיפת אשליה של אירופה בנגב. זהו הגענו. בית היערן, כמתבקש משמו, שוכן בראש ההר וצופה על מרחבי היער. מלבד זאת הוא מארח את ההולכים בשביל בחדר ומיטות ומקלחות ושירותים. עמיקם ריקלין, מנהל יחידת הפיקוח של הקרן הקיימת הוא איש גדול באמת. הוא סיפר על יחידת ההדרכה של הקק"ל ובעיותיה וגם על ספרו על עצים נדירים. תם יום המסע השני.

בערב דיון באפשרויות להמשך המסע, וגם – מודה בהכנעה – הרמת כוסית וקצת שירים לכבוד...

מזג האוויר הפתיע. סופת ברקים כזיקוקין די-נור הציפה את השמים. רק אות לבאות.

לילה טוב חברים. מי אמר שבנגב לא יורד גשם? בטח הבאנו את המבול מהצפון.

 

שבת 12.10.08
מחלון האוטובוס בדרך לבית היערן הפנה אורי את תשומת לבנו ללימנים – ריכוזי עצים במקום נמוך, שם נאגרים המים ואינם מחלחלים באדמת הלס. ובנקודת המוצא שוב חיכו לנו הנשמות הטובות ממושב שקף עם קפה ועוגות מעשה בית. למסע היום הצטרפו בני נוער מחבל לכיש, שאימץ אותנו בחום גם במסע הזה. אנחנו עדיין באזור ספר המדבר. כאן היה ניסיון הכניסה הראשון של בני ישראל לארץ כנען. התחלנו את המסע בקרירות היער. היורה שירד הלילה נותן את אותותיו ומשפחה של איזופודים חוגגת על האדמה. דווקא הייתי אופטימית עד שצץ מכשול לא צפוי – נחל חדש בעקבות הגשמים. אילו תרגילי אקרובטיקה ובניית גשרי אבן היה צריך להמציא כדי לעבור בחרבה. לא כולם הצליחו והיה מי שספג מנה הגונה של בוץ לס דביק ורטיבות.

שוב עלייה מתונה וארוכה ומעצבנת עד לחניית הבוקר. ירון ממושב שקף מחכה לנו עם חבר, ועוגות וקפה ולימונדה משיבת נפש. יבורכו. עירית גדולה הוציאה כבר עלים ראשונים, ויש גם הגא קוצני ומתנן שעיר (רותי יכולה להסביר).

מגמת פנינו להר עמשא. היער מאחורינו ומכאן – מדבר. אזור עשיר בשרידי יישובים קדומים מימי המקרא. אנו נפרדים מהרכב המלווה לשלוש שעות ומתחילים לטפס להר שנראה מרחוק נישא ומאיים. לא בדיוק שביל, ובין הטרשים מתרוצצים עקרבים צהובים. שומר נפשו ירחק מהם. אנחנו בנתיב של הדרך הרומית, שקישרה את הר חברון לנגב. מצב הרוח ממריא ככל שאנו מטפסים, ושרים ומספרים בדיחות וצוחקים ולפני שאמרנו ללכת שבי בשביל ישראל הגענו לפסגה. האם סתם הפחידו אותנו או שמא הכושר שלנו השתפר?

גם כאן תצפית על מדבר יהודה והרי חברון ומשטרת לוציפר. מיכה א' סיפר על משטר הגשמים באזור. מכאן מזרחה "בצל הגשם", הולך ונעשה צחיח. במקומות אלה שכנה גם העיר כרמל הידועה בזכות נבל, שמחבר התנ"ך הדביק לו את השם כדי להצדיק את מעשה הנבלה של דוד. ואורי אומר להסתכל היטב מסביב ולהיפרד מהירוק. מכאן ואילך ילוו אותנו צבעי החום והצהוב. ואכן בירידה לכפר הבדואי דוריג'את לא נראה לעין אפילו שמץ של ירוק. חנייה אחרונה לפני דוריג'את, באמצע שומקום. לא צל ולא צל-צלו של צל, אבל אורי סידר לנו מזג אוויר סתווי וצח לכל ימי המסע. רוכב אופניים נועז מופיע כמו פטה מורגנה וקוצר תשואות. עזבנו את החנייה ובור המים שלידה, חלפנו על פני מחצבת דרגות שנוגסת בהר נגיסות אכזריות ו...זהו. הגענו! ואין זה סוף פסוק, כי כאן שוב קידמו את פנינו האנשים המופלאים ממועצה אזורית לכיש, עם תוספת ענבים אדומים לתפריט הרגיל. אין מילים!

קטע ההליכה הסתיים, אבל עוד נכונה לנו הרפתקה. טיפות המים בדרך לתל ערד, שם עמדנו לשמוע הסברים מאלפים, הלכו וגברו. אבל אנחנו שמנו את יהבנו על התחשבות הכול-יכול ויצאנו מהאוטובוס. שני חיפאים שראו את הנולד הצטיידו במטריות וזכו להתרפקות רבתי של מחפשי מחסה. הספקתי לשמוע שכאן נחל צבאנו הקדמון תבוסה מבישה, וכאן נלקחו השבויים הראשונים הנזכרים במקרא. מיכה א', סליחה שלא הקשבתי להסבר עד תומו. משהו בתכנון הגלובלי השתבש, והגשם הקדים בחצי שעה.

היה זה מסע נהדר, ששילב נופים יפים, חברים טובים והרחיב את אופקיי. תודה למארגנים אורי,מיכה ש' ומיכה א' שטרחו על כל תג. להתראות בנובמבר.



 האתר מופעל בסיוע : מוזה קידום עסקים

מוזה

     

רשות הטבע והגנים 

הקרן לידידות

קרן קיימת לישראל

 mapa.co.il

 אנ"א