דף ראשי  הנחיות בטחון  תודות  קישורים  הפוך לדף הבית  הוסף למועדפים  צור קשר  23.05.2019

***חדשות ועדכונים***

 

טקס סיום המסע  יער השבויים והנעדרים 8/5/2009***יומן המסעאפריל 2009***מרץ 2009 ***אלבום התמונות

מרץ 2009

***חדשות ועדכונים***




















20/11/2008 דני גלבוע ויורם רובינשטיין באכסניית הנוער בערד
קטגוריה ראשית » יומן המסע » נובמבר 2008 » 20/11/2008 דני גלבוע ויורם רובינשטיין באכסניית הנוער בערד

20/11/2008 יורם רובינשטיין ודני גלבוע באכסניית הנוער בערד
מאת דרורה לביא

באותו ערב היה אולם יהלום באכסניית הנוער בערד מלא מפה לפה, ובאו רבים שלא צעדו אתנו. הערב בא לציין 35 שנים לשחרורם של שבויי מלחמת ההתשה ומלחמת יום הכיפורים מהשבי המצרי, ו-25 שנים לשחרורם של חיילי הנח"ל שהיו בשבי הפת"ח בלבנון. את סיפור השבי סיפרו לנו דני גלבוע, שהיה בלבנון ויורם רובינשטיין, פדוי שבי ממצרים. בדברי הפתיחה פרש מיכה שורץ את הרקע לנפילתו בשבי של דני במלחמת לבנון ב-1982.

בציבור רווחו שמועות שהטילו דופי בשמונת חיילי הנח"ל שנפלו בשבי הפתח. דני ביקש להעמיד דברים על דיוקם. בקול שקט ועצור הוא סיפר שהסכים לדבר רק כדי להזים את סיפורי הזדון שהילכו בציבור. הוא תיאר את אווירת המבוכה ואי הידיעה של החיילים במלחמת לבנון ואת הקרבות שבהם חווה לראשונה מוות של חבר שנפל לידו. כדי להמחיש את אווירת ההפקרות הכללית סיפר כיצד בעיצומם של הקרבות שמרו על מלון שהיה מלא בתחמושת של המחבלים ובה בעת צפו במשחקי גביע העולם בכדורגל.

המשימה שבה נפל בשבי לא הייתה מארב, הדגיש דני, אלא תצפית. אשמת הכישלון מוטלת כולה על כתפיהם של  מי ששלח אותם לאותו מקום ללא ציוד מתאים, ללא מכשירי קשר וללא הכנה. אף אחד גם לא טרח להגיד להם שיש מחבלים בשטח. הם צפו ונחו במשמרות, אפילו את נשקם לא דרכו על פי ההוראות שקיבלו. כפרי שביקש לעבור לכפרו ונדחה היה כנראה מחבל שבא לבדוק את השטח. הוא לא התקשה להבין שהחיילים המנמנמים יפלו לידיהם כפרי בשל. דני התעורר כשמולו מחבל בנשק שלוף. למרות עדיפותם המספרית לא יכלו לעשות הרבה. גורם ההפתעה פעל לטובתם. לאחר מסע וטלטולים הפרידו שניים מהחבורה – יוסקה גרוף ונסים סאלם. את השאר חבשו כדי שישמשו הסוואה במחסומים. בבעל בק עברו חקירות, שהחמירו אחרי מאורעות סברה ושתילה. במשך ארבעה חודשים איש לא ידע על גורלם של השישה והם נחשבו לנעדרים. יוזמה מהארץ שעירבה את המלכה נור מירדן יצרה את הקשר הראשון, וחודש וחצי אחר כך הגיע ביקור של הצלב האדום, אז הורגשה הקלה ביחס אליהם. למחבלים היה כנראה עניין להוכיח לעולם שאינם ארגון טרור. כדי ללחוץ על ישראל להיכנע לתכתיביהם הכניסו את השבויים לצינוק, ומשם הוציאו אותם כדי לדבר עם העיתונאים ולספר לעולם כולו על הרעה בתנאים. באחד ממקומות המעצר ראה דני את יאסר ערפאת מציץ מבעד לסורגי התא. בשלב הזה כבר היו כל השישה יחד, ודני סירב למלא אחר החלטות הרוב וניתק את עצמו מהחבורה. הוא נכנס לדיכאון ורופא הצלב האדום מיהר להודיע על כך לישראל. אפשר שידיעה זו זירזה את החלטת הממשלה לשחררם.

דני וחבריו שטו בסירה צרפתית, וממנה עברו לסירה של חיל הים. בארץ זכו לקבלת פנים חמה, אבל לאחר שבוע קראו להם לשבוע במכון וינגייט. לא לשם שיפור הכושר הגופני, אלא לתחקיר. איש לא אמר להם שמשהו היה פגום בהתנהגותם. דני חזר לביתו בקיבוץ, ואז קראו לו שנית. הפעם נפגשו עם איציק מרדכי שתקף אותם קשות ואף איים במשפט. היחס התוקפני הזה והטלת הדופי בלי לשמוע כלל את האנשים השפיע קשות על דני עד כדי כך שרצה לעזוב את הארץ. לא יכול היה לשמוע את עלילות השווא שטפלו עליהם. הוא נסע ללמוד באיטליה, אבל גם לשם הגיעה ידה הארוכה של העיתונות, שלא דייקה בפרסומיה. דני חוזר ואומר – עשו להם משפט דיבה בלי להתחשב בנסיבות. הכניעה הייתה הדרך היחידה שנותרה להם להישאר בחיים.

אתנחתה קצרה. לאה רובינשטיין, מיכה שורץ ואיתן מגני מובילים את שירת "לו יהי". על הקשר בן השיר לפדוי השבי יורם, נעמוד בסוף הערב.

אנחנו עוברים כמה שנים אחורנית – 1973, מלחמת יום הכיפורים. יורם רובינשטיין נווט פנטום. כבר בתחילת דבריו הוא אומר שסיפורו שונה מסיפורים אחרים. הוא איננו רואה דרמה גדולה בסיפור השבי שלו. בילדותו של יורם, "ילד טוב חיפה", שמע לראשונה על אזרחים שחזרו מסוריה ואיבדו את שפיותם. הדבר נחרת בתודעתו והשאיר בו רושם נורא. בקורס הטיס לא קיבל הכנה של ממש לאפשרות שייפול בשבי, אבל ביוני 1973 שמע סיפורי אימים משלושה שבויים שחזרו מסוריה. כאשר הוא עתיד ליפול בשבי, כבר ידע פחות או יותר מה מצפה לו. הוא ידע שבשבי כללי המשחק משתנים. אמנם לא יהרגו אותו, אבל יעשו בו כל מה שיעלה על דעתם וליבם. אפשר שגם התמזל מזלו מבחינה מסוימת, שכן נפל שבועיים אחרי פרוץ המלחמה. בשבועיים הראשונים הסוהרים כנראה השתוללו, וכשיורם נשבה היו מעט רגועים יותר.

יורם נפל אחרי 35 גיחות. חבריו הטובים נפלו וכל גיחה לוותה בפחד. המטוס שלו נפגע מטיל ליד התעלה והוא מצא את עצמו תלוי על מצנח. כשנחת כבר ראה מכוניות שהמתינו לו. הוא נלקח למתקן עבסייה בקהיר בעיניים קשורות, ושם התחילו החקירות. אחרי כמה חבטות הגונות באלות הוא הבין את פירוש הביטוי "לראות כוכבים". בין אמצעי החקירה השונים קיבל יורם גם "זריקת אמת". 72 שעות הייתה הכרתו מעורפלת והוא אינו זוכר כמעט דבר. בבוקר סיום המלחמה הורע יחסם של המצרים. כנראה חששו ממתקפה של צה"ל לשחרור השבויים ופיזרו אותם תוך כדי חבטות. קודם לכן כבר עדכן יורם את חבריו, שלא ידעו דבר על ההתפתחויות בשדות הקרב. עתה החלה תקופת מאסר בכלא סגור, בתא קטנטן עם עוד שבוי. כנקמה על המצור על הארמיה השלישית מנעו מהשבויים אוכל ומים. על הרעב אפשר עוד להתגבר איכשהו, אבל הצמא קשה מנשוא, ויורם החל להזות על מיץ תפוזים. בחקירות ביקשו ממנו לזהות מטוסים מעטיפות של מסטיק. יורם לא הכיר אותם וחטף פלאקות בכפות הרגליים. כל אימת שהיה מתעלף מכאבים שפכו עליו מים והמשיכו בחקירה. ואחר כך התחילה שגרת כלא בחדר גדול שקירותיו אדומים מדמם של הפשפשים. שבוע וחצי שהו באותו מתקן, ואז כינסו אותם לפגישה עם שר המלחמה המצרי. החופש קרוב. יורם השתחרר בין האחרונים. 32 יום "בילה" בשבי המצרי. בשובו קיבל שעון משקפיים ומעיל. חיל האוויר דואג לאנשיו. הוא גילה שבארץ לא השתנה דבר – אותם אנשים, אותם רחובות, אותן בדיחות. אבל פעם ישב בחבורה ושמע שיר לא מוכר – "לו יהי", וזה בעיניו ראוי היה להיות המנון.

ורמי חתם את הערב: אחד חפ"ש ואחד בפסגה, אבל בשבי כולם שווים.

 



 האתר מופעל בסיוע : מוזה קידום עסקים

מוזה

     

רשות הטבע והגנים 

הקרן לידידות

קרן קיימת לישראל

 mapa.co.il

 אנ"א