דף ראשי  הנחיות בטחון  תודות  קישורים  הפוך לדף הבית  הוסף למועדפים  צור קשר  13.12.2018

***חדשות ועדכונים***

 

טקס סיום המסע  יער השבויים והנעדרים 8/5/2009***יומן המסעאפריל 2009***מרץ 2009 ***אלבום התמונות

מרץ 2009

***חדשות ועדכונים***




















ממעלה עקרבים לעבדת, מאת דרורה לביא
קטגוריה ראשית » יומן המסע » דצמבר 2008 » ממעלה עקרבים לעבדת, מאת דרורה לביא

ממעלה עקרבים לעין עבדת
מאת: דרורה לביא

יום חמישי 18.12.2008 ממישור ימין למעלה פלמ"ח

את המסע התחלנו הפעם ביום רביעי בערב, בדרך ממזכירות בית ספר שדה בשדה בוקר ל"משושים". הכנה למחר. בבוקר יום חמישי היה קר בשדה בוקר. יעלים טיילו בחצר. במישור ימין התחלנו את המסע למכתש הגדול, הוא מכתש חתירה. אורי הקדיש את היום ללוחמי הפלמ"ח שפילסו שבילים במדבר. על אחד מהם – מעלה פלמ"ח – עוד נתוודע מקרוב. עמית מרשות הטבע והגנים מוביל אותנו בביטחה בחולות הטובעניים של מישור ימין, שהתחלפו בשביל נוח, ומיד יורדים במדרגות סלע בהירות. הפתעה. באמצע החום-אפור-צהוב כתמים ירוקים וצמחייה רעננה. הלכנו על גדות הנחל ומול נחל חתירה מלא ההוד חנינו על משטח אבן שכאילו הוכן למעננו, וחריצים עמוקים חוצים אותו. הסדקים הללו הם אחת מתוצאות הבלגן הגיאולוגי של המכתש. מכאן ירידה תלולה מאוד אל נחל ימין. בערוץ גושי סלע ענקיים הנראים כתלויים על בלימה, לעתים הולכים על חול ולעתים על סלע, ושושנות עלים של חצבים מרעננות את חדגוניות הצבעים.  צומת שבילים – שמאלה נחל חתירה, ימינה מעלה פלמ"ח, לשם נגיע.

עץ שיטה גדול מפתיע בפרחים אדומים. אין אלה פרחיו, אומר עמית, אלא טפיל ששמו הרנוג השיטים (ומישהי החליפה אותיות). באפיקו של נחל חתירה בולדרים ענקיים. כבר מבחינים בסולם של מעלה פלמ"ח. על ראש המצוק נראות דמויות קטנות כנמלים. עמית מרגיע, לא נגיע עד שם. למרגלות המעלה סיפר עמית כיצד נפרץ בידי פלוגה גימ"ל של הפלמ"ח להפתעת הבדואים, שכינו אותו "נקב אל יאהוד". ובעוד אנו אוגרים כוח לקראת המאמץ, שרנו את המנון הפלמ"ח בהערכה עמוקה לבני ה-17 האמיצים, שלא נרתעו מאיתני הטבע ויכלו להם.

עד הסולם העלייה תלולה מאוד, אבל קצרה. והסולם עצמו, שהדיר שינה מעיניי, לא נורא. אלא שאחרי הטיפוס – פחד אלוהים! לא עזרו החבלים והיתדות. התהום רבצה מאחוריי, מבקשת את נפשי. פעימות הלב שלי יכלו לפעור מכתש חדש. באחד העיקולים מתגלה הכתובת המנציחה את פלוגה גימ"ל של הפלמ"ח. הרוויחו את זה ביושר. עוד כמה פסיעות – והנה ה"נמלים" הקטנות קרמו עור וגידים, תלמידי ישיבה תיכונית. עבדו עלינו. בכל זאת עלינו עד ראש המצוק. ועכשיו כבר אפשר לשאוף אוויר בניחותא וליהנות מיופיו של הוואדי, ולרדת בדרך העתיקה לעין ירקעם ההומה אדם ושם לשבת על הסלעים הלבנים ולהנציח בזיכרון את המקום שכבר נראה כמעט כמו "אין ירקעם". הנבטים, אמר מיכה א', השכילו לגלות את מקורות המים, לנצלם ולשמור את סודם, ומכאן כוחם. הם העבירו בשמים בשיירות גדולות שנדרש להן מארגן מעולה, דוגמת מיכה ש' שלנו. ועוד על הנבטים שמענו כהנה וכהנה ועוד נפגוש בהם במסענו זה.

בממשית, היא ממפיס במפת מידבא, נטינו את אוהלינו. ליתר דיוק – השתכנו במאהל. מאחר שקבוצתנו זריזת רגליים וסיימנו את המסע בשעה מוקדמת, נותר לנו זמן לסיור קצר לסכרים המרשימים שהקימו הנבטים בממשית, וגם להבין את המחדלים של פרנסינו.

יוחנן ארגן טאי צ'י מחלץ עצמות בעוד מיכה ש' ורונית מנצחים על הכנת ארוחת הערב. אל"ף עד כ"ף תורנים, מכינים סעודת מלכים מטוגנת, והשולחנות המרוקנים בסופה העידו על איכותה.

התכנית הערב – באוהל הגדול סיפר לנו עזרי אלון מרשות הטבע והגנים על בעיות שמירת הטבע בנגב. שוב עלו הבעיות המוכרות של ההתפשטות הציוויליזציה מול הרצון לשמור על הטבע והנוף.

 

יום שישי 19.12.2008 מהמכתש הגדול לאורון

השכמה הזויה ברבע לחמש כדי לצאת בחמש וחצי שנספיק לראות את הזריחה מהסנפיר הגדול. את הריצה במעלה ההר התחלנו בחניון חולות שבמכתש הגדול. מי ישיג – אנחנו או השמש? טרשים, מדרגות סלע – שום דבר לא יעמוד בדרכנו אל הפסגה. אסור לעצור לשאוף אוויר או ללגום מים. השמש אינה מתחשבת במעפילים. האור המבקיע מבשר שאו-טו-טו היא קרבה וחס וחלילה שלא נקבל את פניה. וואו! הגענו בזמן, ולפי שעונו של אורי השמש איחרה בדקה. פנינו למזרח, אל הרי אדום והמראה הקיטשי מפעים. גם מיכה X2 הפתיעו ועלו אתנו כברת דרך לא קלה. עדיין קר מאוד. מהפסגה ראינו את השביל העולה לסנפיר העליון ממזרח – מגלשה בזווית מאיימת, ומודים לאורי על האלטרנטיבה המערבית. משמאלנו "מפעל הטקסטיל" של דימונה והמכתש הגדול ומצלעותיו פרושים לרגלינו, ופה ושם מבחינים בגבעות צבעוניות.

ירדנו מעט כדי להמשיך בעליות ומורדות על המצלעות הדרום-מזרחיות של המכתש. כשקרני השמש החלו לחמם מעט חנינו לארוחת הבוקר. הקבוצה התפזרה על מורדות הוואדי והמחזה יפה. המצלמה לא תשקף את האווירה, אומר אורי. לא דבקנו בשביל הכתום-לבן-כחול. הצוות המוביל העדיף להאריך מעט את המסלול כיוון שאיננו חייבים להצטייד במים באורון. דרכנו עברה במקביל להר כרבולת הנורא, במינִי כרבולת של פרגית, ואולי אפרוחון. את שאר חלקי העוף אנחנו עתידים לקבל בארוחת הערב. בחנייה לרגלי הכרבולת נוכחנו לדעת שכל השמועות נכונות. בשביל ההיסטוריה וההנצחה של אורי עליתי כמה מטרים, וזו כנראה הייתה מוטיבציה לעזי הנפש וקלי הרגליים שבינינו להעפיל אל-על, עד שנראו בעינינו כחגבים. נבחרת "עמוקה" הגדילה לעשות ושעטה למעלה בנתיבים מקוריים. ומי שחשב כי המשימה האמיצה תפטור אותו מהתורנות בערב – שגה באשליות.

מכאן עד אורון, שם חיכה לנו האוטובוס, קלי-קלות בשביל כבוש. מכאן ואילך הועיד מיכה א' את המסע למיטיבי לסת. בפארק חולות הכרנו את הפטנטים של צמחי המדבר לשמירה על המים והבנו (אולי) כיצד נוצרו החולות הצבעוניים. כאן ראיתי סוף-סוף את שחור הזנב בפרישת זנב מרהיבה. ביער המאובנים ישבנו על מה שהיה פעם גזעי עצים ענקיים ונשמעים קולות על השקשוקה, שתיהפך למאובן אם נתמהמה בדרך (הייתי בטוחה שזאת בדיחה, אבל להפתעתי התבדיתי). במעלה המכתש חלפנו על פני קבוצת רוכבי אופניים שגילו רוח ספורטיבית אמיתית. מרחוק ראינו את מעלה עלי מהמסע הקודם. עוד הר אחד בדרך לשקשוקה – הר אבנון. המכתש כולו נפרש מתחתינו פיצוי לקיבתנו ההומה. בממשית – באמת חיכו לנו שקשוקה וסלטים ומיני תרגימה – שפתיים יישק – שהכינו רונית ויונה ואורלי בפקודתו של המאסטרו מיכה ש'. ואני, קטנת אמונה שכמותי, איחרתי והסתפקתי בשיריים.

בארוחת הערב הייתי תורנית. הכנתה ראויה להערצה. כשהגעתי בשעה שנקבעה כבר הקדימו אותי רבים. מטבח השדה הומה ורוחש ככוורת – זה קוצץ וזה מרסק וזה מטגן וזה עורך, ורונית, תבורכנה ידיה, טועמת ומתבלת ומשפרת, ומיכה בידיים בכיסים, מבסוט מהחיים. והתוצאה לפי ההשקעה – מעדני מלכים.

ואכן, בסיור העששיות בעיר ממשית הוביל המלך הנבטי מיכה אסף את שיירת הגמלים, וביקש את רשותם של שומרי העיר לבוא בשעריה. יערה הדגימה לנו את עושרם הרב של הנבטים. על הגג חגגנו לאורי יום הולדת והכוכבים הכפילו את אורם לכבודו.

 

שבת 20.12.2008 משדה בוקר לעבדת

בוקר קר כרגיל בקבר דוד ופולה בן גוריון בשדה בוקר, מעל נחל צין. בן גוריון, אמר אורי, תמיד התייחס למספר החללים, הפצועים והשבויים במלחמות. רשימותיו הן המידע היחיד השמור במשרד הביטחון על מספר השבויים במלחמת השחרור. לפני 60 שנה, ב-2 בדצמבר 1948, כשחזרו לארץ השבויים הראשונים ממלחמת השחרור, כתב דוד בן גוריון דברים שמשמעותם תקפה גם היום:

בשם ממשלת ישראל ובשם צבא הגנה לישראל אני שולח לכם ברכת אחים וחברים נאמנה. ברוכים הבאים. ברוך שובכם למולדת המשוחררת ולמשפחותיכם ולקרוביכם. עם ישראל מקבל פניכם בהוקרה ובאהבה. סבלכם וייסוריכם לא היו לשווא – ותשאו אותם בגאון, כי עליהם נבנתה מדינת ישראל. המולדת לא תשכח לעולם את משחרריה. וכאשר זכיתם להיות בין הלוחמים – תזכו להיות בין הבונים.

בברכת מדינת ישראל

דוד בן גוריון

ראש הממשלה ושר הביטחון

 

אורי הקדיש את היום לזכרו של יהודה נבו ז"ל, איש מדרשת שדה בוקר שנפל בשבי הסורי בשנת 1951 וסיפורו לא נודע ברבים.

ממרום התצפית אל נחל צין ראינו את מעלה עקב, שלא נעלה בו במסע הבא, ואת מעלה דבשון שכן, וכנראה לא נלקק שם דבש. יורדים לנחל צין במדרון תלול למדי. הנחל ירוק במושגי המדבר. בחניון שבו אכלנו ארוחת בוקר מזכירים עליהם הצהבהבים של עצי צפצפת הפרת שלכת אירופית. מתחת לאלה אטלנטית גדולה סיפרה יערה שהעץ הוא שריד לתקופות קדומות ולאקלים אחר ששרר באזור. אנו ממשיכים ללכת. ירוק נפלא ומים זורמים בין סלעי גיר לבנים ונביעות מההר. לא ייאמן, הזהו מדבר? ומדי פעם נשמעות קריאות חדווה של מגלי היעלים. עין עבדת והמפל מדהימים ביופיים והשתקפות המצוקים והשמים במי הבריכה משאירים אותי פעורת פה. מכאן המשכנו במעלה מדרגות חצובות. התעכבנו במערת נזירים והצטערנו לשמוע על היעלים שאיבדו את זריזותם וקלות התנועה בגלל השינויים במזונם. הם אוכלים הכול, אמרה יערה, אפילו נייר טואלט.

עוד כמה קילומטרים לעיר עבדת בנוף לא דרמטי במיוחד, אבל אין טענות. צריך להחזיר מפעם לפעם את הנשימה הנעתקת. שוב הוספנו ידע על העם הנבטי ותבונתו בדרכי המדבר. במיוחד התרשמתי מבית היוצר לקדרות, המלא שברי חרסים מתקופות שונות בעיר. וחדי העין מצאו גם את הקרמיקה העדינה במיוחד של הנבטים.

תם עוד מסע, וכבר רואים את הסוף.

 



 האתר מופעל בסיוע : מוזה קידום עסקים

מוזה

     

רשות הטבע והגנים 

הקרן לידידות

קרן קיימת לישראל

 mapa.co.il

 אנ"א