דף ראשי  הנחיות בטחון  תודות  קישורים  הפוך לדף הבית  הוסף למועדפים  צור קשר  20.10.2018

***חדשות ועדכונים***

 

טקס סיום המסע  יער השבויים והנעדרים 8/5/2009***יומן המסעאפריל 2009***מרץ 2009 ***אלבום התמונות

מרץ 2009

***חדשות ועדכונים***




















משדה בוקר למכתש רמון, מאת דרורה לביא
קטגוריה ראשית » יומן המסע » ינואר 2009 » משדה בוקר למכתש רמון, מאת דרורה לביא

משדה בוקר למכתש רמון
מאת דרורה לביא

ממשית המוכרת והאהובה. כבר כבית היא לנו. יום רביעי בערב. האוטובוס המגיע מתל אביב ריק למחצה. אבל הבוז למתייאשים, עוד יבוא עם רב למסענו.

 

יום חמישי 22.1.2009 מנחל צין לעין זיק

בשדה בוקר אכן הצטרפו הרבים. זה היום האחרון למבצע "עופרת יצוקה", ציין אורי בטקס הפתיחה. אנו שולחים ניחומים למשפחות השכולות ואיחולי החלמה לפצועים, ולרגע איננו שוכחים את גלעד. גם הפעם תדריך אותנו יערה, יערת הדבש הנמרצת.

האוטובוס הוריד אותנו בדרך המוכרת לנחל צין. ירידה צורך עלייה, ועוד איזו עלייה – מעלה דבשון, שלא כשמו כן הוא. דבש לא ליקקתי בפתיחה הקשה ליום המסע. כה תלול שהתרמיל עם שני ליטר המים על גבי חישב למשוך אותי למטה. סוף סוף הפסגה. שמחה מוקדמת. יש עוד אחת שנסתרה מהעין. התצפית הפנורמית מפצה במקצת על הנשימה המקרטעת. אסור לעצור בדרך, שלא להפריע את השקט המדברי לבעלי החיים, תושביו הטבעיים של המקום. אבל בפסגה האמיתית שררה עליצות והמעפילים בהר התקבצו לצילום משותף על הרקע המרהיב של נחל צין. לצד הנזקים שגורמת הנוכחות האנושית, יש גם דאגה לקיומם. כאן יש תחנת האכלה. פגרים של בעלי חיים מובאים לכאן עם תפילה שהם יעדיפו את המזון הטבעי על השאריות שמשאירים המטיילים ומפרים בכך את האיזון האקולוגי והביולוגי. היום, מסבירה יערה בעזרת מפה מעשה ידיה, יעמוד בסימן "עין"; עין עקב, עין זיק, ו... אין רחמים, נשמע קול. על מעלה עקב דילגנו. הוא קשה, והדבשון היה אמור להמתיקו. עכשיו הולכים בנוף המדברי. מאהל בדואי מזמין אותנו להיכנס. "תרגישו בבית", הוא מבטיח. המון אבני צור מתנוצצים בדרך בגווני החום-שחור-לבן. הדרך משתנה. השביל הצהבהב הופך לסלע לבן ומתחתינו תהום נהדרת.

אל עין עקב יורדים בסולם. המורד רטוב וחלקלק מנביעות. כמה יפה! סלעים לבנים ששימשו לנו שולחנות לארוחת הבוקר, צמחייה עשירה של קנה, מלוח, סמר וצמחי מדבר אחרים שאפילו רותי אינה מכירה. במפל שמעל בריכת המים שרכים בירוק רענן. במדרון מנגד סימני מפל, מזכרת מחורף פחות עצוב. זה המקום המתאים להסבר של מיכה על תופעת זוגות המעיינות בנחל צין, על המבנה הגיאולוגי הנראה לעין של הנגב המרכזי ועל חשיבות המקום לבעלי החיים.

חוזרים על עקבותינו בדרך לעין עקב עליון (כבר אמרנו – זוגות). הזנבנים, תושבי האזור, לא נרתעו מפנינו, וזכינו להכיר את אורח החיים יוצא הדופן שלהם ואולי להבין גם משהו על החברה האנושית. בעין עקב עליון עומד ריח גפרית באוויר ומרבצי מלח על השביל. החנייה הקצרה התארכה מעל למתוכנן. אורי מפנה את תשומת לבנו לסלע שעליו סימון שביל ישראל לשני כיוונים. תוואי השביל השתנה במהלך השנים, וכאן נראית גם ההכוונה לשביל הישן. מצב הרוח מרומם ורמי מפריח תפרחת קנה לסימון הדרך. הפתעה. טיפ-טיפונת של סבך הנותן אשליה של יער, ואנו עוזבים בצער את הירוק-הירוק הזה. מכאן הדרך מישורית וחדגונית. לכאורה לא נשקפת סכנה, אבל יש להיזהר כי כל אבן קטנה יכולה להפיל אותך. באפיק נחל נטול שם ועתיר שמש עשינו את חניית הצהריים. יערה מציגה תמונות זוועה של בעלי חיים שהתפתו לאכול שיריים שהשאירו מטיילים. עוד תצפית פנורמית על המסלול שעברנו חודש קודם לכן, וממשיכים לעין שביב ועין זיק – שני המעיינות הנובעים באותו אפיק. בירידה התלולה לעין שביב, כשהבהונות נדחקות לקצה הנעל ומשוועות לרחמים, שורק מישהו מאחורי בעליזות "העפילו, העפילו, אל ראש ההר העפילו". אני תוהה מה ישרוק  במעלה ההר. אבל עין שביב אכן משובב נפש, נווה מדבר עשיר בצמחייה, והקפה של יהודה ולביא ממש בזמן ובמקום. את עין זיק, תאומו של עין שביב, ראינו כמטחווי קשת, אבל אליו לא נבוא. מהרכב המדברי שאסף אותנו יכולנו לנפנף לו לשלום. וכרגיל – ארוחת הערב המהוללת בניצוחו של מיכה שורץ. תורנים – א' עד כ'.

בערב, שרועים על מזרנים באוהל הגדול, ריגש אותנו יהודה בשן בסיפור השבי שלו. מכיוון ששמעתי את הסיפור ביער השבויים והנעדרים, אני מעתיקה אותו שוב כלשונו.

יהודה נפל בשבי ביום הראשון למלחמה, כשהיה מט"ק של אסף יגורי ליד גשר פירדן. בסערת הקרב הקשה נותר כל אחד לנפשו. לא היה אפשר לחלץ את הפצועים. נגמ"ש מצרי התקרב ביריות והם נאלצו להיכנע. חייל מצרי פתח את ראשו בקת של קלצ'ניקוב, ובעודו מדמם על רצפת הנגמ"ש זממו המצרים לזרוק אותו החוצה. אסף יגורי, שהבין ערבית, עמד בפרץ. הוא חשף את דרגותיו ולא נתן להם לבצע את זממם. למרות הפציעה הקשה לא זכה לשום טיפול ולשום הנחות בעינויים ובחקירות במרתפי הכלא ובבדידות. ארבעים ושישה יום ישב יהודה בכלא המצרי, וכשחזר בחסות הצלב האדום מהגיהינום קרא "אני נורמלי, אני שפוי!" מי שלא ידע מה עבר עליו היה בטוח שנטרפה דעתו, וכי איזה אדם מן היישוב מכריז על שפיותו בקולי קולות?

יהודה, כרבים מחבריו, נושא בתוכו את חוויית השבי. הוא בטוח שהחמיץ הרבה כיוון שלא קיבל טיפול. סברו אז כי מי ששרד בשבי יכול לעמוד בכול. אבל, אומר יהודה, איש אינו יכול להבין מה פירוש שלילת החופש כאשר אתה במלוא כוח ויופייך.

 

יום שישי 23.1.2009 מען זיק לנחל חוה

התחלנו את המסע בנקודה שעזבנו אתמול – בחניון עין זיק. מזג האוויר נהדר. אורי הסתיר את השמש בווילון אפרפר. הפעם התחלנו את העלייה אחרי עשרה קילומטרים של הליכה במישור, והייתה לכך השפעה ברוכה על מערכת הנשימה שלי. המעלה עלום השם נקרא בטעות "מעלה זיק" ומן הראוי להעניק לו שם משלו. סופו של המעלה תלול מאוד. אין ידיות אחיזה, אין סולמות, אין חבלים. לפניי קירות ומאחוריי תהום פעורה, ובלבי אני קוראת לאמי שוכנת העפר – אני בדרך אליך, תכיני מרק! טוב, הגזמתי קצת כי בסך הכול קיבלתי פיצוי הולם על המאמץ בנופים מרהיבים מהפסגה ובקפה הטוב של יהודה. לארוחת הבוקר בגובה של 600 מטר היה טעם מיוחד.

מעל המפל היפה, והיבש למרבה הכאב, של עין זיק רעתה בדואית עדר גמלים וחמור ונופפה לנו בידידות. עצרנו לכמה דקות לשמוע הסברים, אבל הקבוצה שלנו פיתחה רפלקס מוזר – כשהישבן נוגע בסלע, הפה נפתח. "איזו ארוחה עכשיו?" נשמע מאי-שם. הגמלים בוואדי היו תמריץ ליערה לגלות שוב את כשרון הציור שלה ולהסביר על המנגנון המופלא של הגמל, המתאים במיוחד לתנאי המדבר הקשים, ועל הפטנטים המקוריים של הבדואים לאמצעי הגנה מפני היריון הנאקות. וידידנו טוביה הוסיף משלו על אכזריותם של הגמלים ועל הסגולות של חלב הנאקות. מפי אורי למדנו על הסימביוזה בטבע בין החלזונות לחזזיות על האבן.

פתאום, משום מקום, צץ רונן איש קק"ל עם הטנדר, וזה היה סימן לבאות – הליכה על ציר הנפט עד לגבי חווה. קצת סטינו מהשביל כדי לעמוד בתצפית מעל מנהרות הנפט לשעת חירום, הקרויות גם מאגורות צין או מאגורות הנחש הצמא. המנהרות ריקות. אולי מפני שפרנסינו חושבים כמו תמיד, "יהיה בסדר". ההליכה בציר הנפט מייגעת ומשמימה למדי, וגם אינה כה קלה כפי שחשבתי תחילה. עולים ויורדים וחוזר חלילה. החדגוניות אינה מקלה. עודד כבר מזמן בנקודת היעד, ולכאן הגיע גם הרכב המדברי, וגם מיכה שורץ בדרך וכל אלה עוזרים לנו להגיע בשלום לממשית, בדרכי העפר המדבריות.

אחרי ארוחת הערב נאלצתי להיפרד מהמסע, ועל היום החסר כבר יכתוב מישהו אחר.

 

 



 האתר מופעל בסיוע : מוזה קידום עסקים

מוזה

     

רשות הטבע והגנים 

הקרן לידידות

קרן קיימת לישראל

 mapa.co.il

 אנ"א