דף ראשי  הנחיות בטחון  תודות  קישורים  הפוך לדף הבית  הוסף למועדפים  צור קשר  13.12.2018

***חדשות ועדכונים***

 

טקס סיום המסע  יער השבויים והנעדרים 8/5/2009***יומן המסעאפריל 2009***מרץ 2009 ***אלבום התמונות

מרץ 2009

***חדשות ועדכונים***




















פברואר 2009, ממצפה רמון לערבה, מאת דרורה לביא
קטגוריה ראשית » יומן המסע » פברואר 2009 » פברואר 2009, ממצפה רמון לערבה, מאת דרורה לביא

פברואר 2009 ממצפה רמון לערבה
מאת דרורה לביא

 

12 בפברואר 2009
יום קודם סערה הארץ. עכשיו השמש מחייכת. שוב הצליח לאורי.

במצפה רמון פתח רמי את היום בשבע בבוקר בהופעת אורח ומילא בהצלחה את מקומו של אורי. מעל למכתש רמון על מראותיו הנשגבים קרא מיכה אסף את הפסוק מספר תהלים "מה רבו נפלאותיך ה'", ואני, מלאת התפעלות, הסכמתי אתו. גם המכתש הזה, כמו האחרים שראינו, הוא חלון ראווה גיאולוגי, ובהמשך היום ניווכח בכך. יערה המתוקה תדריך אותנו גם במסע הזה.

ראשית המסע בהליכה נינוחה בטיילת, צפייה ממרפסת התלויה על פי תהום והתפעלות מהיעלים שאינם חוששים מאתנו. כבר כמה חודשים בעל החיים היפה הזה מעסיק אותנו. הפעם סיפר לנו מיכה א' על המבנה המיוחד של כפות רגליו ועל האויב שלא השכיל להתגבר עליו – הנשק החם.

מהר גמל, ששמו ניתן לו על שום צורתו, ירידה למכתש עצמו. בשלב זה של המסע – קטן עלינו. האוויר צלול וחריף. למי שגר במרכז כדאי לקחת רזרבות הביתה. אחרי שעתיים – הפסקה ראשונה. "רשמית" לא הפסקת אוכל, אבל... גווני האבן משתנים בין לבן לחום ושחור. לעתים הסלע השחור הוא סלע מגמטי ולעתים אבן מוטמרת (לא המצאתי את המילה) שעברה שינויים. עמודי ה"מנסרה" השחורים מפתים את שחר לבדוק עד היכן יוכל להעלות בסלע החלקלק. הגיע עד האמצע – לא רע. כיוון שנפלאות הבריאה היו מסתוריות, היטיבה המיתולוגיה היוונית להסבירן בדרכה שלה, והסלעים השחורים הם איתות של וולקן, שזאוס השליכו לתהום.

השיטה המבורכת פורשת עלינו את צילה. כל קפל קרקע עם רמז של צל יפה לנו. סימני מדורה העידו שאיננו ראשוני החונים כאן, אבל, אומרת יערה, מי שהדליק כאן מדורה מחומרי המקום חטא לטבע. לכל מקל יש תפקיד. לביא שומר על הטבע, ונושא את חומרי הבערה על גבו. מכאן עד לשן רמון דרך רחבה ונוחה. השן נראית היטב – רכס משונן ומאיים, ולא בכדי. תלול-תלול, והנשימה כבדה, ובלבי המפרכס אני מעניקה לדבר הנורא הזה כינויי גנאי – ש"ן שלא נדע (מצרות) או שומר נפשו (ירחק). בזכות טובי הנוער הגעתי לקו הגמר, והמראה – פיצוי נפלא. כל המכתש הלבבי פרוש לרגלינו, בקעת ארדון הסגורה למטיילים, בקעת מחמל והר ארדון. הירידה תלולה ממש כעלייה ומשובצת גבעות ירוקות וצהובות ושחורות. בסופה גֵב קטנטן שהצליח לאגור כוסית מים. מי אמר שהנגב משעמם?

בירידה לנחל נקרות נעזרתי בסלעים המשוננים, וכאילו העברתי את כפות ידיי על פומפייה חדה. עורבים חגים מעלינו. הם אורבים לי עוד מהשן, אני  אומרת בלבי. כדאי לפקוח עיניים ולב. הנחל אינו חדגוני כפי שנראה בתחילה. במיוחד שבה את עיניי הר חרוטי בצבעי חום ולבן. הוא דומה לחצאית קרינולינה שופעת בד. אולי איזו אלה מיתולוגית נחפזה אל אהוב לבה בירח הדבש והשאירה שם את החצאית המלכותית שלה... בקיר האמוניטים בקצה הנחל סיימנו את מנת היום. המילה הזאת עוד תלווה אותנו לאורך המסע.

מרכז המבקרים במצפה רמון בנוי בצורת אמוניט, ובעצם זה כמעט הסמל המסחרי של העיירה. על הדגם היפהפה של המכתש התאכזבתי כשלא קיבלו את הצעתי לעשות עליו את המסלול של מחר.

בערב סיפר לנו רענן את סיפור השבי שלו, ועל כך בנפרד.

 

13 בפברואר 2009  מעין סהרונים לגב חולית
קר נורא בעין סהרונים. יערה מכינה אותנו למסלול. מחכה לנו כרבולת, לא כמו "ההיא", אלא של אפרוח, וקוראים לה "כרבולת חרירים". נשמע כמו שם של מחלת עור. שמענו שוב ממיכה הסבר גיאולוגי על ימי הולדת של הסלעים. את הבלונים ננפח בערב. כמעט קבענו מסע לעוד 30 מליון שנה, אבל מיכה לא יהיה פנוי באותו יום. כאן עברה דרך הבשמים ונבנו לאורכה החאנים של הנבטים, שעליהם שמענו רבות במסעות האחרונים. אנו מקווים לפגוש פראים שהובאו לכאן מארצות רחוקות. בינתיים ראינו רק את גלליהם.

התחלנו בפרסת נקרות. אם אפשר לעשות עיקוף, למה ללכת ישר? נחל נקרות יפהפה. קירותיו הלבנים נסגרים בהדרגה. סלעי ענק תלויים על בלימה ומאיימים ליפול עליי. "בין נקרות ובין צורים", אני מפזמת לעצמי באפיק המוצל והקריר. מצומת השבילים הדרך האדמדמה תחומה באבנים, והיא יפה גם לרכב שטח. לפני הטיפוס לכרבולת חנייה ופרדה ממיכה א' ש'. מים, מים, מים מזכיר אורי למתרשלים. הנושא החם בחניות – איך נסיים את המסע. אין-ספור רעיונות, והמסע האחרון מוחשי יותר ויותר. היום מכסים עננים את השמש והיא אינה אכזרית כמו אתמול. מיכה א' נותן לנו שיעורי בית – לחפש את הדייקים, שכבות סלע אנכיות שפרצו מבטן האדמה, ולהבחין בין דייק בולט-חיובי לדייק שקוע-שלילי. בחגיגה הגיאולוגית למדה עיני להבחין גם בתפרחות מנגן שחורות, במאובנים ובחרסיות.

כשיערה אומרת לפני העלייה "כל אחד בקצב שלו" אני מתחילה לנשום עמוק. לא נורא בהשוואה לכאב השיניים של אתמול. ואיזה יופי למעלה! הר ארדון מולנו ובקעת ארדון על שלל צבעיה לרגלינו, הפעם מקרוב. ככה אני רואה בדמיוני את הירח. וכאן הוכיח רמי את כישרונו כקופירייטר והעניק להר את השם "כרבולייט". ברוו רמי!

הכרבולת מעלה את המורל. פטל והצמד black & white מזכירים בחדווה שירים נשכחים. דרכנו הולכת ומתרחקת מהמכתש, דרך נוחה, ממש טיילת נעימה. לשמאלנו נחל מעוק (השם הזה שייך למחלקת מחלות הלב). בעיני רוחי אני מחליפה את הצועדים באדונים עם צילינדרים ומקלות מהגוני וגבירות בקרינולינות הדורות, ושביל שעובר בסבך היער. "א-מחייע" הייתה אמי אומרת. סימנים מעידים כי גם רוכבי אופניים פוקדים את השביל. גלעד, כבר עשית את זה?

השתייה המרובה נותנת תוצאות, ובאין מחסה אנא אנו באות. לכול פתרון. קפל סלע קטן, הגברים עוצרים את מהלכם, ושורת ישבנים מפארת את הוואדי. עקבות כלי רכב מעלים את זעמה של יערה. דחיסת הקרקע גורמת נזקים למרקמה הטבעי ולכל השרשרת האקולוגית הרגישה כל כך באזור זה. מנחל מעוק לנחל גלד נגמרת האידיליה ושוב מחפשים מדרך נוח לכף הרגל. כבר חשבתי שזה הסוף, אבל יש עוד ירידה שמסתיימת במפל לבן וקריר. אוכלים, כמובן, להקל על משא הגב. ומי שהחליט שאצה לו הדרך הבין בערבו של יום את טעותו. עוד קצת בערוץ הנחל – סוף.

בצופר לנו היפים והאמיצים. בארוחת הערב סביב השולחנות האדומים פגשנו קבוצה של רוכבי אופניים ואבי סיפר על מטרותיה להנצחת חללי צה"ל במלחמת לבנון השנייה. הנה ארץ ישראל הישנה והנשכחת, והיא כמו הושיטה את ידה כדי לתת ולא כדי לקחת. ומובן שלא מוותרים על קצת קולטורה ושמענו בשקיקה את מיכה אסף על פטרה ועל צפחת המים החיונית להולכים אליה.

חגגנו לאירית וליוסקה יומולדת כדת וכדין עם בלונים והפתעות, ומיכה שורץ, ששלף בהתלהבות מנבכי הבוידם שירים שרק הוא זכר את המילים שלהם.

 

שבת 14 בפברואר 2009
נקודת התחלה – נחל נקרות, אבל זו רק התחלה מישורית, לחימום העצמות לפני העלייה להר יהב. הוא מתעתע בנו, ההר הזה. אחרי הפסגה הראשונה מסתתרת עוד אחת, ואם חשבנו שכבר סוף-סוף הגענו, הנה עוד הפתעה. אף על פי כן התגברנו (וכי הייתה ברירה?). בדרך פגשנו עוד מעפילים שנשאו ארונות על גבם, ועם המטען הכבד שלהם עקפו אותנו בקלות. גם התרמיל שלי כבד. המון מים. אי-אפשר עם ואי-אפשר בלי, ואיזה מזל שגלעד לקח אותו כאילו היה נוצה. את שמחת הפסגות לא אשכח במהרה. בגבעה מנגד צופים סקרנים בחבורת הגברים הרוקדת בהתלהבות. שני בתי קפה נפתחו שם על הפסגה – של עזרא ושל לביא. עכשיו צריך עוד אחד "שכף רגלי לא תדרוך בו".

מכאן עובר השביל במישור מעל ואדי צבירה בדרך שסלל למעננו הטבע מאבן לבנה. בחנייה הקצרה בצל ההר מצאנו כמה צמחי מדבר על אף היובש. הסערה של יום שלישי לא הותירה כאן זכר. עם זוגן השיח, הרכפה והרותם הייתה גם שושנת יריחו המתוחכמת, שלמדה לנצור את זרעיה עד לשיטפון. חשבתי כבר שבכך תמו האוצרות הבוטניים בוואדי, אבל הפתעה! אהרונסוניית פקטורובסקי בכבודה ובעצמה פרחה לכבודנו בצהוב. ראיתם את השם הארוך? ובכן אורכה אינו עולה על מחצית השם. כה קטנה וענוגה וחבורה של אנשים רציניים עומדים סביבה ועושים לה פוצי-מוצי, וגודרים סביבה גדרות שלא יבולע לה. וכך ייעשה גם לעוד פעוט סגול, וכולם תוקעים את הראש בקרקע למצוא את אוצרות הטבע הנעלמים. קשים חייהם של מחפשי אוצרות. והנה רונן עם עוד מים-מים-מים לפני העלייה להר צבירה. הכול יבש. מישהו חשב שגילה נביעה והתאכזב כשגילה שהרטיבות הייתה בסך הכול הסימנים שהשאירה המימייה הדולפת שלי. כאן אין בלופים ואין טריקים של פסגות נסתרות. למעלה, אומר גלעד, זה כמו מבט ממטוס, רק יש יותר זמן ליהנות. סוללה של צלמים זכרים מנציחה את הבנות בצילום קבוצתי. הנוף ממערב כמו ערמת בגדים לפני הגיהוץ, וממזרח – אחריו. למטה, במישור, עמדה קבוצת ג'יפים (שנסעו בדרך אסורה, למגינת לבה של יערה). מן הסתם עמדו משתאים לנוכח חבורת המטורפים העושה תנועות משונות של טאי-צ'י בהדרכת יוחנן. מרחוק נראית שיטה גדולה. היא יכולה לצמוח שם בזכות הסדקים השומרים לחות. והסדקים הללו אינם קוטלי קנים וכשהצצתי לעומקם כמעט נתקפתי בפחד גבהים. על הרכס מנגד דמות שחורה וגדולה, ספק אדם ספק חיה. בן הזוג שבא במעופה הסיר את הספק. נשר? עיט סלעים? שתי האפשרויות סבירות. מכתש רמון מאחורינו, והערבה קוראת לנו. מכאן המסע במגמת ירידה, לנחל אשבורן. לא, זה לא קצין אירי. במילון כתוב: "שקע בקרקע שהמים נקווים בתוכו". למדתי עוד משהו, אבל למה ועדת השמות מתעקשת שנלך למילון? כמה עצי שיטה זימנו לנו מנוחה בצילם, ומי שזכה להיות עם אירית קיבל גם מנה גדושה של סיפורי טיסה שהשכיבו אותנו על האדמה, וגם בקן ענק על השיטה היבשה שמעלינו.

מכאן אני הולכת בכוח המשיכה של הבית. מפעם לפעם מתקרבים גדות הנחל ומעניקים אשליה מתוקה של צל. הקווים החדים רבי ההוד של הנגב מפנים את מקומם לקווים רכים ומעוגלים יותר ולנוף פתוח. חנייה אחרונה בקפל קרקע בנחל כַּרכֶּשֶת. השם הזה כבר עובר את גבולות הטעם הטוב. ראשיתו בהסבת תרגומו מ"אריה" ל"חולדה", עוד שיבושים בטלפון השבור, וקיבלנו שם מהרפרטואר של מחלקת התחת. כבר קרובים לסוף וחשבתי כמה נחמד ללכת יום אחרי הבחירות ולא לשמוע מילה פוליטית, חוץ מוויכוח סוער שניהלתי עם אורי לביא מי עדיף – השומר הצעיר או התנועה המאוחדת (לפני מליון שנה).

קצת עולים, קצת יורדים, ומאחורי העיקול – רונן והאוטובוס. עוד שני מסעות ואנחנו באילת.



 האתר מופעל בסיוע : מוזה קידום עסקים

מוזה

     

רשות הטבע והגנים 

הקרן לידידות

קרן קיימת לישראל

 mapa.co.il

 אנ"א