דף ראשי  הנחיות בטחון  תודות  קישורים  הפוך לדף הבית  הוסף למועדפים  צור קשר  20.08.2017

***חדשות ועדכונים***

 

טקס סיום המסע  יער השבויים והנעדרים 8/5/2009***יומן המסעאפריל 2009***מרץ 2009 ***אלבום התמונות

מרץ 2009

***חדשות ועדכונים***




















מהערבה להרי אילת, מאת דרורה לביא
קטגוריה ראשית » יומן המסע » מרץ 2009 » מהערבה להרי אילת, מאת דרורה לביא

מהערבה להרי אילת
מאת דרורה לביא

12.3.09 ממואה לנחל ברק

לאמתו של דבר התחלנו את המסע יום קודם, ובדרכנו לדרום שוטטנו אביבה ואני בקניוני רחוב איבן גבירול בתל אביב, ונכנסנו לכוכים ומערות שהפגינו תופעות טבע מוזרות.

אבל יום חמישי הוא היום. אפילו השמש התעצלה לצאת מהשמיכה כשאנחנו כבר עמדנו בטקס הבוקר בדרך המעיינות, ליד אבן הדרך של דרך הבשמים. אורי קרא שוב לראש הממשלה להחזיר את גלעד שליט, ויוסקה גרוף סיפר על תקוותו שגלעד לא ישבור את השיא שלו – 997 ימים. בשבי אי אפשר לחשוב על ימים, אמר יוסקה, "כל שנייה היא נצח". הוא תוהה – איזה מין אדם יהיה גלעד כשיחזור. והוא מבקש לבוא לירושלים ולתמוך במשפחת שליט היושבת שם.

היום הולכות אתנו צמד העדיים. מחר יפציע גם שחר. את היום הקדיש אורי ללוחמי המעוזים בתעלת סואץ. ומכאן התחלנו את המסע במואה, חאן נבטי חשוב על דרך הבשמים. בשונה מחאן סהרונים, כאן נתגלו בית בד וטרסות, המעידים על תרבות חקלאית. יערה שלנו חרגה ממנהגה וקראה שיר יפה על הליכה במדבר.

הדרך רחבה וסלולה, ואנחנו יכולים ללכת בה בשורות רחבות זה לצד זה. חלפנו על פני צומת השבילים לנחל עשוש, ויערה גילתה אוצר – פרחים! פרחי מדבר אופייניים כמו יפרוק וזוגן וגם את הקחוון המוכר לנו. חלקם מהגרים משכבר מסודן, ופוחדים ממשטרת ההגירה. רונן, איש הקרן הקיימת, מקרטע אחרינו בטנדר עמוס המים. נחל עומר, נחל עשוש, נחל צופר... שמות. כבר חדלתי לתהות על קנקנם. בהפסקת הבוקר עבר החלק הקולינרי של המסע שדרוגים מרשימים וגם שירות של הדיילת אירית ל-V.I.P. שיעור קצר בבוטניקה – חומעה ורודה (מקסימה, ומרעננת את צבעי החום העייפים), וחבריה לפיסת הקרקע הלחה. גבעה שחורה בולטת היא הזדמנות ליערה לספר על תהליכים וולקניים. נחל עשוש רחב ובהיר מאוד. ההליכה מונוטונית, ואורי הזמין לנו תצוגה מרהיבה של מסוקי קוברה כדי שלא נרדם בהליכה. לאט לאט הולכים קירות הנחל ונסגרים. האם הם מבטיחים צל? סיכוי קלוש.

בחנייה רונן עוזב אותנו. אין ברירה אלא לשאת את התרמיל על הגב. עד כה עשינו כמחצית הדרך. הנגב, כך למדנו מיערה, מיוחד בחלוקה שלו לשטחי אש ולשמורות טבע. חלקן של שמורות הטבע הן גם שטחי אש. זיווג מוזר. ואורי הוסיף כי שביל ישראל אינו עובר בשטחי אש, ויש לזה מחיר של קטעים משעממים. פירושו של עשוש הוא נחל קני הציפורים. היה נחמד לו קראו לו בשם העברי, ולא משאירים שם של כאב שיניים. אבל לשם יש הצדקה. בעבר קיננו בו עוזניות, שבינתיים נעלמו כמעט לחלוטין, בגלל "תקלות" בשרשרת המזון.

סוף כל סוף עלייה מרעננת. קצרצרה, לבנבנה, מעלת אבק. סימני צמיגים מעידים על נהגים שהתעללו במכוניותיהם, ובגלל המעלה הזה הפסדנו את רונן להמשך היום. ועכשיו אנחנו בנחל צופר. איני רואה את ההבדלים. ושוב הולכים... והולכים... ופתאום פטה מורגנה! חבורה של צעירים עליזים וצבעוניים מכל העולם באה מולנו, ואיזו שמחת פגישה, כאילו היו בנינו האבודים. במדבר הכול אפשרי ובתוך דקה כולם חבוקים עם כולם ושרים בדבקות ובהתלהבות שירי הלל. האתנחתה המתפרצת הזאת הסירה ממני שוב את שרעפי התנומה, ונסכה בי כוחות מחודשים להמשך היום.

ארוחת צהריים מוכרזת בצל נדיר של גבעה. בית הקפה של לביא ובית התה של עומר חיים בשלום זה לצד זה. הגללים הגדולים כנראה של פרא, חבל שלא זכיתי לראות את המקור לכינוי "פרא אדם" שזכיתי לו בילדותי. באווירה העליזה הפגינה אירית שלנו יכולת ריקוד מרשימה בריקודי בטן הודיים. אלמלא הרקע יכולתי לחשוב שאני במקום אחר.

סוף המסלול. בולבוסים לצדי הדרך. בטח יש הסבר לתופעה, אבל אני כבר עייפה מלשמוע. נזכרתי בהתרשמות של בני לאחר יום הלימודים הראשון שלו בכיתה אל"ף: "היה כיף בהפסקות".

ארוחת ערב בחאן בצופר, עם המטעמים הבלתי נשכחים של דבי, הקדימו את סיפורם של אורי אהרנפלד ורמי דורון, שעליו ארחיב בנפרד.

 

13.3.09 מנחל ברק לצומת ציחור

בין שאר החידושים שלמדתי במסע, הכרתי לראשונה מאז ינקותי כמה שעות שכבר נמחקו מהשעון שלי. לצאת בשש בבוקר מצופר פירושו לקום בארבע וחצי. כל זה כדי להגיע מוקדם לנחל ברק. הבטיחו לנו היום לונה פרק. סולמות, חבלים ושאר פעלולים. עוד נראה מה ילד יום. בינתיים הולכים בנחל הרחב, ובחניית הבוקר לפני הירידה לקניון למדנו מיערה למה ברק. לא אהוד ולא אובמה. פשוט תרגום מערבית של קומקום הקפה, שעל פי צלילו דומה לברק. עם נחל ברק סגרתי חשבון עתיק יומין, וכיוון שאתם חבריי הטובים אני מגלה לכם. לפני שנים נרשמתי לכנס של החברה להגנת הטבע באילת. המשאית (!) חלפה על פניי בצומת גלאון, ואני חפוית פנים, נסעתי באוטובוס לבאר שבע, ומשם טלפנתי למשרדי החברה בתל אביב. פקידה מנומנמת אמרה לי לקחת אוטובוס לאילת ולחפש את החבר'ה בנחל ברק. היום חיפשתי...

נניח לשטויות האישיות. הנה הקניון במלוא תפארת סלעיו הבוהקים. את המקל הכנסתי לתרמיל. כאן הוא רק מפריע. סולם ראשון – כיף. והמחכים לתורם מפריחים בדיחות באווירה עולצת. מלמעלה נראה הנקיק שבו עברנו. אני גאה בעצמי. לא מאמינה שעשיתי זאת. לשמאלנו תהום ואני עוברת מהר את מקום הסכנה. האמיצים אינם מתרגשים ואצים לתפוש תמונה להוכחה.

עד קניון ורדית הליכה במישור המדברי המוכר. בצל הדחוק של השיטה הכרנו בעזרת יערה שיטות חיזור בדואיות של קשירת ענפי הרותם (והוא פורח במלוא הדרו עכשיו), וגם משהו לבידי שלא אתאמץ למצוא את השם כי בלאו הכי לא אזכור. עוד עלייה קשה ומתישה ובסופה פרושה הערבה כמו ממעוף הציפור. ועכשיו העיקר – הירידה לקניון ורדית. הוא יפה. בבת אחת נגלים קירותיו הוודרדים. וזה מפחיד. אני רואה תהום פעורה מתחת רגליי ואומרים לי לרדת. ההפך מלטפס על קירות. יש שם על הקיר הזה כמה ווי מתכת, אבל בשונה מסולם רגיל, הם מפוזרים ולך דע היכן להניח את הרגל. בסבלנות אין קץ נחמיה יורד לפניי ומנחה אותי, ואני, רועדת כעלה נידף, אוחזת בכוח את הידיות. כבר הייתי בטוחה שאשמש תחנת האכלה לשוכני המדבר, אבל ההיצע שלי כה דל. עד עכשיו איני מבינה איך הגעתי. השאר כבר היה משחק ילדים. באמת לונה פרק עם סולמות וחבלים וחוץ מזה שקימטתי את הרגל הכול היה נפלא. זהו. אפשר לנשום ולהמשיך ללכת עוד עשרה קילומטרים משמימים בנחל פארן עד האוטובוס.

קבלת שבת וארוחת ערב בצופר, וגם יומולדת לערגה שלנו בת השבעים, וגם לפזי, מלווה בשירים ובמסכת, ויין ועוגות כיד המלך. צריך ללכת לישון. מחר נכון לנו עוד ים ארוך.

 

14.3.09 משחרות לנחל מתק

נקודת היציאה – חוות הגמלים בשחרות. אלמלא המסע קרוב לוודאי שהייתי מכלה את חיי בלי לדעת על המקום הקסום הזה, שהקימו כמה בעלי חזון, "פסיכים", כלשון המדריך. היום עומד בסימן נחלים – יורדים לנחל ועולים בגדה מנגד. את מכונית הליווי של רונן נראה בעוד שעות ארוכות וזה אומר מטען של המון מים על הגב.

בשבע בבוקר עדיין קור מקפיא. המדריך החייכן שלנו – ערן, בכאפייה מגולגלת על ראשו. עוד נגלה את עושר ידיעותיו. כבר בתחילה הזהיר אותנו: הוא הולך בשיטת האקורדיון – רץ מהר ועושה הרבה הפסקות. אחרי ריצת הבוקר הראשונה נעתקה נשימתי מול נוף הערבה משמאלנו. אנחנו על קו פרשת המים, והנוף הזה עוד ילווה אותנו דרך ארוכה. וגם זכינו וראינו רַחַם, דורס רב הוד, שחג לכבודנו. יכול להיות שהוא זוכר אותי מאתמול ועוד מקווה לארוחת בוקר. את ערן זה דווקא מגרה לספר לנו על מיליארד העופות הנודדים שחולפים כאן, וגם בדיחה עסיסית, שבגלל צנעת המקום אפסח עליה.

ארוחת בוקר בנחל זוגן וסביב הקפה של לביא מתכנסים בעליצות כל שוחרי הנוזל השחור. זו ההזדמנות של ערן לפרוש את נפלאות הכאפייה ושימושיה המגוונים – תחבושת ומפה ושק לאיסוף אשפה ועוד כיד הדמיון הטובה על בעליה. וגם אסור בתכלית האיסור להניחה סתם כך על הראש, יש סדר וחוק וחייבים להקפיד עליהם. שלא תחשדו לרגע בערן. הוא גם בחור רציני, ולמדנו מפיו על נדידה של בעלי חיים וצמחים. זהו ההסבר להרגל המשונה שהביאו לכאן עצי השיטה לפרוח פעמיים בשנה. גם בני אדם נדדו, ובתקופה הכלכולתית התחילה כאן, בבקעת עובדה, התיישבות חקלאית וכאן  אסם התבואה של המדבר, ששירת את ההולכים בשיירות. אלה הקימו מקדשים פתוחים ששרידיהם נמצאו באזור. עמדנו גם על הבעיות של אוכלוסיית הטורפים במדבר, הגדלה בלי פרופורציות לבעלי החיים האחרים. צבועים, שועלים וזאבים חודרים ליישובים מתחת לגדר וניזונים מאשפה, בעוד הקטנים והמסכנים כמו הפסמון, הקוצן והמריון הולכים ונכחדים בגלל דריסה של שטחי המחייה שלהם.

אנו באזור הערבה הדרומית. תחתינו הקיבוצים יטבתה וגרופית. במרחבים הצחיחים האלה יש בעיות פרנסה, ומנסים דרכים חדשות ומקוריות כמו חוות הניסיונות לגידול רימונים, כמטחווי עין מאתנו. אנו עומדים בגובה של 700 מטרים מעל פני הים. מולנו הרי אדום שגובהם יותר מפי שניים, לכן הנחלים שם זורמים ואת שלנו אנו חוצים בחרבה. ועוד על בעיות המקום על מרחביו העצומים, היובש והרוחות. שוב פגשנו מטיילים על השביל. ממשיכים – עולים לקצה המצוק, וממנו רואים כבר את ים סוף! והקטע הכי טוב בעליות הוא החנייה וההסבר בסופן. גם כאן ערן מסביר, והבנתי שאנחנו על מצוק השיירות על קו השבר הסורי-אפריקאי. כבר חם מאוד. עברנו את נחל זוגן ואת נחל שרביט והעלייה מנחל עובדה הרחב מתישה. זו האחרונה, מבטיחים לי. ערן הפליג בשבחו של הגמל ובמנגנונים המתוחכמים המאפשרים לו לשרוד בתנאי המדבר הקשים, וגם מוסיף תיאור ציורי של גמל שתקף עליו ייצרו.

ואדי מילחן הוא המקום היאה לחניית הצהריים. בין הסלעים פריחה מפתיעה של חומעה ורודה ורותם לבנבן ומנתור ומלקומיה צהבהבה מרנינים את הלב עם סיפורי הטיסה של אירית. ביר מילחן (מלוח) הוא בן זוגו של ביר חילוואן (מתוק), ושניהם איבדו זה מכבר את יוקרתם. באר מילחן נחפרה בידי הבריטים. יש בה מים, אבל אין הן ראויים לשתיה. באזור זה מצאו גם שרידי שלדים, ומכאן הביטוי המקראי "נאסף אל אבותיו".

נחל מתק אינו בתוואי הרשמי של השביל, וטוב עשו מארגני המסע שבחרו בו. שני המילימטרים של גשם שירדו בו הניבו שפע של פריחה יפיפייה וצבעונית. עיקר תפארתו של נחל מתק הוא "תצורת אורה" – מרקם מדהים של תצורות גבס בשלל צבעים ומרקמים במשטחים הנראים כאילו נוצקו בידי אמן. לרגלי הר ברך הסתיים מסענו הארוך. לפנינו עוד אחד.

 



 האתר מופעל בסיוע : מוזה קידום עסקים באינטרנט  מפעילת האתרים : אירופה - לונדון - אמסטרדם - יהלומים

מוזה

     

רשות הטבע והגנים 

הקרן לידידות

קרן קיימת לישראל

 mapa.co.il

 אנ"א